שורשים של עץ נטועים באדמה ואינם מאפשרים לו לזוז. שורשיו של
האדם הם משפחתו, האנשים וקורותיהם וזכרונותיו מסביבת ילדותו,
הבית, בית הספר ורחוב מגוריו.

כשהייתי בן שש עברנו לגור בבית חדש שבנו הורי במושבה. המקום בו
גרנו היה רחוק ממרכז המושבה ונראה כמו עמק לכוד בין ארבע גבעות
חול. כביש לא הגיע אל הבית ומלבדו היו שם רק עוד 2 - 3 בתים,
במרחק ניכר אחד מהשני. במקום הנמוך ביותר בעמק, על מגרש חול
ריק, עמד עץ איקליפטוס ענק אליו היו מגיעים מדי יום, כל ילדי
השכונה. ספרו שהוא שריד לשכונה שנעזבה עקב מגיפת חולירע שארעה
במקום לפני כעשרים שנה. איש לא ידע בבירור את תולדותיו. ענק
ושקט הוא חיכה לנו מדי יום והשרה עלינו תחושת ביטחון. הילדים
היו מטפסים על גזעו החלקלק בתחרות מי יגיע לענפים גבוהים יותר.
כמה שלבו ידיים וניסו להקיף את גזעו העצום ואחרים חרטו את
שמותיהם ואת שמות הילדות שאהבו על גזעו. הענק, חייך וקבל הכל
באהבה. מן תכונה היתה לו שבה הוא השיר כמו נשל נחש את קליפתו
הישנה ומדי שנה חידש אותה בקליפה רעננה בוהקת וחלקה. השנים
חלפו, באו אנשים עם מכונות קדיחה וחפרו באר מתחת לצמרת העץ. כך
חיו להם השניים הבאר שחדרה דרך מעבר שורשיו והעץ הענק כזוג
מופלא.

מספרים מפי אנשי מדע ששטח שורשיו של עץ משתווה להקף צמרתו. העץ
שלנו כיסה בענפים ועלים שטח עצום. כאשר עמדתי מתחתיו חשתי
כאילו אני בעולם אחר. שקט תמידי שרר שם וכאשר הסתכלתי למעלה
איבדתי את תחושת הכובד והסתחררתי, כאילו עמדתי ליפול דרך
הענפים אל תוך השמים.

הייתי אז בן שש והיום אני בן ששים. פי עשר - אולם בכל פעם שאני
מגיע אליו, מברך אותי האיקליפטוס באותו טוב לב של עץ זקן -
כאילו אני בן שש. שוב אני נושא את עיני דרך ענפיו, רואה את
קרעי השמיים וחש באותה סחרחורת מופלאה שעוד רגע ותפיל אותי
למעלה. העץ הזקן, קיים תמיד בתודעתי. הוא חלק מהשורשים שלי.
תמיד אבוא אליו ותמיד ישאר במחשבתי שייך לילדותי כמו זמן שקפא
במחוגו של שעון  עקב קפיצי גלגליו שנתקעו וכך, הוא מצביע עליו
לנצח