אילת שידכה בינינו, לא יודעת ממתי אני צריכה שידוכים, וואו
כנראה המצב ממש חרבנה!
אז נפגשנו ככה באמצע העולם שמאלה. הוא בא עם הרכב שלו ואני
באתי עם הרכב שלי, שיהיה אפשר להימלט... מהר... במקרה הצורך.
ישבנו במסעדה האמריקאית המלוקקת הזאת. הוא באמצע היום דפק
סטייק של החיים! "תאכל משהו, אתה נראה רע!"
ואני ענוגה ועדינה (עאלק... ענוגה ועדינה!) אכלתי לי סלט, ככה
בתנועות חושניות, מנסה להראות יפה.
הוא דיבר המון! וואו אח שלי כמה אפשר לדבר! יאללה בוא נגיע
לחלק המעניין.
אח"כ הוא אמר שבא לו לשתות יין ככה מול השקיעה. אז נסענו
לליקרסטור, לקנות איזה מרלו חמים ונעים.
ישבנו במכונית (שלו) צפינו בשקיעה, היה דווקא נחמד. שתינו,
והמרלו הזה היה מצויין!! נכנס לי ישר לדם, עלה לראש ועשה רק
טוב!
האמת היא שיש לי סטנדרטים, ובמכוניות זה לא התחביב שלי. זה לא
נח! זה נורא פרימיטיבי. אז נאלצנו לדחות את החלק המעניין
לפגישה הבאה.
אייך קיבלו אותו לטכניון, רק אלוהים יודע!
האמת שהצלופח מהטכניון עשה לי משהו. יש לו מן חיוך מתוק כזה!
הוא גם צלופח די מהיר! למחרת כבר הסלולרי שלי צלצל והצלופח
בשיחה מזוהה.
נפגשים שוב, והפעם הוא רוצה סרט. אח שלי מה יהיה? לא נגיע ככה
לשום מקום! טוב, אמרנו סרט, אבל אם זה תלוי בי, אז בר יותר
מתאים.
הוא מרלו (שוב... תגוון!) אני קברנה (אך, טעם החיים!). חיוכים
פה ושם, רמזים עבים (כמעט כמו הזין שלו).
טוב, מוטל... אין, הכל מלא. מלון אין, הכל מלא. מה קורה פה! זה
פאקינג ארצות הברית! כאילו מה אין חדרים יותר בעולם?! חוק מרפי
תמיד שצריך משהו, אי אפשר! חרא... מה אני צריכה עכשיו לחרוג
מהסטנדרטים שלי?! טוב, נימפומנית שכמוני, מה אפשר לעשות, אז
נחרוג.
האמת שאיוררתי טוב טוב את המכונית אחר כך, ובדקתי טוב טוב שכל
הקונדומים נזרקו לפח.
אך, החיוך שלו עדין חרוט לי בראש.
אה... הטכניון... כמה שעות זה מניו יורק? |