אתה, אתה נתת לי לחשוב, או שאולי, בעצם בטוח זאת רק אני, בעצם
היא, עם הפרשנויות שלה, רק שלא אתאכזב.
לא רציתי לדבר על זה איתה, לא אחרי מה שקרה, לא רציתי שתקנא,
אבל במה?
הנחתי שלי יצא מזה משהו, שזה לא יגמר כמו אצלה.
הנחתי שאתה שם, מאושר מהעובדה שיצרתי את הקשר, אחרי העצרת.
הנחתי שנמשיך אותו עד לחנוכה, הנחתי שבטיול אנחנו רק נחכה
להפסקות כדי שנוכל לראות אחד את השני.
ולסוף, בעצרת, כשכולם יתרכזו בהופעה ואנחנו נהיה מאחורה, ביחד,
כל כך טרי וחדש, עדיין פועם הלב כאילו זאת הפעם הראשונה.
והנחתי שבטיול אתה תנשק אותי והנחתי שתגיד את כל המלים
הנכונות.
הנחתי שיהיה לי קשה עם חבר שגר רחוק.
דמיינתי את התגובות של אבא כל פעם שאני אגיד שאני באה אליך.
והכל התנפץ לי בפרצוף כשנהיית אדיש, וקר.
ידעתי שלא הייתי צריכה בכלל להתחיל את זה, אבל כל כך התרגשתי
מהעצרת, כשאליי הכי התייחסת.
כבר בניתי לעצמי את התחושה שאולי, אם אני אתאמץ, הסיכויים יהיו
גדולים.
נהייתי כל כך שמחה, בגללך, ועכשיו אני כל כך עצובה.
ספרתי את הימים לחנוכה ועכשיו כל מה שאני רוצה רק שזה יעבור
כבר.