ואלה הם קולות בית הקפה הלילי. מפלצות הלילה, עלובי החיים,
התוהים והטועים בדרכים, חתולי רחוב ודחלילים מסמורטטים. כמו
בסצינה שחור לבן אני קולטת את דמותם היגעה, שפופים מטה אל כוס
הקפה שלהם וגוון שחרחר סביב עיניהם. פה ושם אוזני קולטת
מלמולים חסרי שחר, בעיקר על נושאים בנאליים וזמניים. ברקע
מוזיקת סונטת אור ירח עדינה, כמעט בלתי נשמעת, כאילו הגיעה
לכאן בטעות. האנשים בודדים. על כתפיהם מונח עול העולם. ברדיו
הפינתי הקריין מדווח פיסת חדשות מדכאת, אך הם בשלהם. אנשים כמו
צלליות, כמו טורפי לילה התרים אחר פיסת חיים המגרה את החושים,
שמלה אדומה חושפנית, סומק או אודם בוהק לאורו של הניאון החלש.

אלה הם הקולות הממלאים אותי. נתיבי עשן אופפים סביב ואני מריחה
את הבושם האנושי הכבד, עוצמת את עיני לרגע. אסור לי ללכת
לאיבוד. כאן האבדון שוכן ואני יושבת בתוכו, כבאמצע המערבולת של
כאוס, מחכה למושיעי בתקווה חסרת שחר. אסור לי לעצום עיניים
יותר מדי זמן, כי אז הזמן ילך לי לאיבוד ואני אפול מטה אל
השחור ההוא, התהום. הוא שם ממתין לי, אורב לי, מזמין אותי. לא
אפול אליו.
לפתע מגיח אדם מפינת הבר ומבטו מזמין. הוא יוצא מהצללים כאילו
חיכה שם בשקט עד שאפנה ראשי אליו. הוא מתיישב לידי אף שלא קיבל
הזמנה, לא מפורשת בכל אופן. ואני שואלת את עצמי - האם עיניי
שיטו בו? או שמא בגדו בי? האם שיקפו כוונות נסתרות חבויות עמוק
בתוכי ורק ממתינות לפרוץ החוצה? והנה אני מזמינה את הציד לשבת
לידי, כאפרודיטה המזמינה את קורבנה לרבוץ במשכנו של הסטן. לאחר
מבטיי סקירה קצרצרים אנו מזמינים לעצמנו כוס קפה בוצי ושחור.
המלצרית לא מרוצה. השעה מאוחרת והיא עמדה ללכת לביתה. היא ודאי
מקללת את היום שהתקבלה לעבוד כאן. ודאי דירתה דירת סטודנטים
ריקה וזולה, וחסרה בה הסקה נאותה לימות החורף. היא מנסה לישון
בה בשעות הלילה המועטות שנותרו לה אך הרחוב סואן, לא רוצה ללכת
לישון. היא מביטה בי מבט קצרצר ואדיש. כמעט זיהתה שאיני שייכת
לכאן. אבל מה היא יודעת על חיי הלילה?
לאחר ישיבה ממושכת של שתייה ובהייה, האיש מוציא מכיסו בקבוק
קטן וכסוף שבתוכו מצוי הוויסקי שלו ולוגם ממנו. ועדיין איננו
אומרים דבר. השקט נמשך עד אשר אני קמה בהזמנה מפורשת. הוא נעמד
בפליאה רגעית והולך אחרי, חיוך קטן בצד פיו, חיוך מרוצה.
הוא מריח טוב, או שגם עכשיו משטה בי המוח. או שזהו ריח כל כך
שונה משאר הריחות העגומים בבית הקפה שאיני מבדילה בין ריח
נורמלי לריח טוב. חדלתי מזמן מלהריח ריחות נורמלים. איני
מבדילה אם הבחור הזה שהולך אחריי לשירותים הוא כמו נוח, הצדיק
בדורו, או הצדיק המוחלט. ומה עשה בכדי להיות צדיק ולו מעט?
ובכן, הביט בי במבטי תשוקה והערצה, רצה בי, חשק בי.
לפתע אני מתמלאת כמיהה לחום. האבדון קורץ לי ואני מחליטה לתעתע
בו, להתל בו. מי הוא האבדון שיחזיק אותי בידיו? השירותים ריקים
מאדם כצפוי ואנו נדחקים אל התא הצפוף. לאורו החזק של השירותים
אני מבחינה בפגעי עורו של הבחור. צלקות קטנות מעטרות את פניו
מקצה רקתו הימנית ומטה עד פיו. אני מעבירה את ידי על הצלקות,
שנראות כמו נהרות אדומים ומתפתלים לכל הצדדים. עיניו כחולות
ובהם גוון של בהיר, כמצופות מעטה שביר וחזק של קרח. והוא גבוה
ממני בחצי ראש, אך זרועותיו חסונות. חליפתו נראית לי מגוחכת.
מעין חליפה של עורכי דין או משקיעים בבורסת המניות ואני מתחילה
לתהות איזה מן אדם הוא. האם הוא נשוי? האם גם הוא פרש מהעולם
העליון ונדחק פנימה אל הכאוס המוסרי הזה כדי לאבד כל מה שהוא
מכיר? וכמה מאתנו רוצים לאבד הכל כמוני ולו רק לכמה רגעים?
להיות אדם שונה. האם גם הוא הלך היום ברחובות והביט בשלטי
הניאון הבוהקים ומהבהבים ותהה עד כמה ריק עולמו מתוכן? ואולי
כמוני הוא נמשך לקולות ההרס שבוקעים מתוך השקט האנושי. השקט
שממלא את בית הקפה. שקט המוות בדיוק כמו השקט של מילים שלא
נאמרות. והמילים הרסניות פי שלוש ולכן עדיף לשתוק.
האיש מתחיל להסיט את שערותיי לאחור ולנשק את צווארי. עוד מעט
אתחיל לרעוד מרב התרגשות ולא מתשוקה. ריחו מתחיל להסריח על
עורי, כריח של וויסקי. אני מגלה שמאחורי ראשו הוא מעט קירח
ושמפיו נודף ריח חמוץ מתוק, לא נעים. אני מרגישה חשופה מדי
לאור היום שמסביב, פגיעה. קולות הפסנתר הופכים מאיימים,
צורמים.
לפתע האיש פוסק מלאחוז אותי בעדנה ומצמיד אותי בכוח אל הקיר
הקר של השירותים. ראשי נחבט מעט ואני נאנחת מהכאב. הוא מפרש
זאת כאנחת תשוקה וידיו מתחילות להוריד את שמלתי, כפתור אחר
כפתור. לפתע סבלנותו בוקעת והוא קורע ממני את השמלה. אני
מתחילה להתנגד אך האיש מתיר את חגורת מכנסיו במהירות מופתית
ומדביק אותי אל הקיר. 'הפסק', אני מתחננת אליו בלבי, אך המילים
לא יוצאות. גוש בגרוני חוסם אותן.
מחשבותיי נודדות לפתע אל הקיץ של ימי ילדותי. הימים האלה היו
בהירים וחמימים ועטפו אותי ברכות אין-סופית ובביטחון. נזכרתי
איך הייתי מטפסת על העץ בגינה שלי, שם ניסיתי לבנות בית מעץ
לבדי, אך נכשלתי כישלון חרוץ. וכמה בכיתי משום שלא היה לי בית
מעץ כמו שהיה לאחי על עץ אחר וכמה רציתי מקום שיהיה משלי. מקום
להרגיש בו בטוחה. בתוך הבדידות הייתי יכולה להרגיש בטוחה. וגם
אז על פניי המרחבים היה שקט, אך שקט נעים. שקט שהביאה אוושת
הרוח ועמה עלים בשלל צבעים וכל רצוני היה לרוץ בתוך הדשא
ולתפוס את העלים ולצחוק צחוק שיבקע מכל גופי. צחוק משוחרר.
לפתע התעוררתי מן החלום, או שמא ההזיה, ושיערי כאב ממשיכותיו
של האיש הזר שחדר לגופי והוא פלט את זרעיו לתוכי ונאנח. לאחר
מכן הותיר אותי דבוקה אל הקיר, רכס במהרה את מכנסיו, הביט בי
מבט קצר ומוזר והלך. גופי כאב לי ולחיי היו יבשות. איבר מיני
היה חבול, שרוט, מטומא. לא הבנתי אם אני זו שהזמנתי את האבדון
או שמא הוא כפה עליי עצמו. קול נשימות כבדות נשמעו ולאט לאט
הבנתי שאלה קולותיי. סידרתי את שמלתי ויצאתי מהתא. בחוץ התגלתה
דמותי במראה. דמותה של מסכנה, עלובת חיים, מפלצת לילה. עצמתי
את עיני זמן רב מדי ועכשיו האבדון תפס אותי בחוזקה בציפורניו
ומכאן הדרך חד צדדית אל התהום. המבוך. האם התנגדתי לו? איני
זוכרת.
שיערי מרושל על כתפי, פסעתי החוצה ושמעתי את הקולות מסביבי.
קולות של שקט? כבר לא.


מוקדש ל-א.