מלבד ההערה על 'אייל' והנחש, כל קשר בין הסיפור למציאות הוא
מקרי בהחלט.

הגעתי לפינת הליטוף שביריד, אבל מאוחר מידי. הם כבר החלו לאסוף
את החיות, והספקתי לשחק רק עם אחרוני האוגרים, השרקנים,
הארנבים והגיריות שהיו שם. זה אמנם נשמע הרבה, אבל היו יותר
חיות. אפרוחים, והיו נחשים גם. אף פעם לא החזקתי נחש. אף פעם
לא נגעתי באחד. אמרתי לעצמי שעכשיו זה הסיכוי שלי סוף סוף
לעשות את זה. אז כנראה שכבר לא.
לבעל החיות קראו מוטי, ולזה שעבד איתו, בערך בן בגילי המתקדם -
22 - קראו אייל.
"מה, זהו? אספתם את כל הנחשים?" אמרתי למוטי. "חבל, אף פעם לא
החזקתי אחד, חשבתי סוף סוף להתגבר על פחד ישן." חייכתי, ומוטי
חייך איתי, כיודע שאני לא הראשונה ובטח לא האחרונה עם פחד כזה
שתעבור אצלו.
"את יכולה לגעת באייל, זה מרגיש אותו דבר." אמר, וכולנו צחקנו.
נגעתי. לחצנו יד.
כאן התחיל הסוף. חיי כמו שהכרתי אותם נגמרו.

עברו חודשיים הדוקים.
"למה אתה עושה לי את זה?" שאתי בבכי. "די, עברו כבר יומיים,
אולי פשוט תיתן לי ללכת. אתה לא תראה אותי שוב, אני מבטיחה.
אתה גם לא תשמע ממני. או עלי. אני מבטיחה, מה שתרצה, רק תן לי
ללכת." אמרתי נואשת.
"את מוכנה לשתוק?" שאל בכעס משולחנו בקצה המחסן בו החזיק אותי
קשורה לכיסא. "את פשוט לא סותמת את הפה."
"אז תשחרר אותי." קראתי אליו.
"את מאיימת עלי?" שאל עם נצנוץ אכזרי של המנורה בעיניו, בעודו
משחק עם להב הסכין שלו. "כי אני לא חושב שאת בעמדה לאיים."
"לא, לא." התנצלתי בפאניקה. "אני לא מאיימת, אני לא. בבקשה,
אייל, תשחרר אותי. תן לי ללכת. אתה לא צריך אותי פה. פשוט
תשחרר אותי."
"אל תגידי לי מה לעשות, או מה אני צריך. אני נהנה כשאת כאן. מה
יש," שאל והצביע לכיווני עם להב הסכין הענקית. "לי אסור
ליהנות?"
הוא צחק. הבן זונה צחק. אם היה קרוב מספיק הייתי סוטרת לו אם
ידי החופשייה. זו שכרת את האגודל שלה ושחרר, רק בגלל שהוא
נהנה. הוא ישלם על זה! המניאק ישלם על זה. הדמעות ירדו שוב. לא
מהכאב. לפעימות במקום בו נעצר אגודלי הכרות התרגלתי. זה הכעס.
ההשפלה. הייאוש. כן, הוא ישלם על זה.
"תשמעי מה נעשה." אמר בטון ענייני וקם מהשולחן שלו, הסכין
עדיין בידו. "אני אחזיק אותך פה עוד קצת, ככה עד שיימאס לי
ואני ארצה ללכת הביתה. נשתעשע קצת, אני אראה אותך מתפתלת, ואז
אני אשחרר אותך. אני אגיד לך להגיד שלום יפה לכיסא ואתן לך
ללכת." הוא היה קרוב אלי, ועם הסכין ליטף את ידי הקשורה. "אלא
אם כבר נקשרת אליו." הוסיף בחיוך, ואז הבין שאמר משהו מצחיק,
והחל לצחוק. באנחה קלה בדרכו לשולחן זרק לעברי, "את מוציאה את
הטוב שבי, מותק."
מעולם לא גרמה לי המילה 'מותק' לבחילה וחלחלה כמו עכשיו.
לדחייה - סלידה! - כזאת ממי שאמר אותה.
רציתי להקיא. הרגשתי איך כל מה שעוד היה לי בבטן עולה למעלה.
הרגשתי את הלב שלי נעצר ואת הגרון שלי נסתם. המוח שלי צעק לי
שזה לא באמת קורה. ההשפלה העומדת לבוא, כשראיתי את אייל מתקרב
אלי, פותח את אבזם החגורה שלו. לא הייתה כוונה אחרת במעשיו. לא
ידעתי אם לשמוח כשהגיע אלי וראיתי שאת הסכין השאיר על השולחן.
הוא עמד מולי, פותח את כפתור מכנסיו ומלטף את לחיי.
הדמעות החלו לרדת שוב. אולי מכעס, אולי מבושה, ואולי מייאוש.
כבר לא ידעתי. לא ידעתי כלום. רק רציתי שזה ייגמר.
הוא תפס דמעה אחת עם אצבעו. "אל תבכי, מותק, אולי גם את תיהני
מזה, ולא רק אני." אמר, ונישק את המקום בו עצרה אצבעו את
הדמעה, נותן ללשון שלו חופש פעולה.
"די." לחשתי בבכי. "בבקשה, די. די." סובבתי את ראשי הצידה, אבל
זה לא עזר. לא היה מספיק כוח בראשי כדי להזיז אותו מעלי. הוא
העבר אצבע על שפתי, אולי כדי להשתיק אותי, ומשך אותה במורד
גרוני. "בבקשה אל תעשה את זה. בבקשה ממך." קולי כל כך רעד, עד
שאני בקושי הבנתי מה ניסיתי לבקש.
הוא רק חייך אלי, מדושן מעונג. "ידעתי שאת תתפתלי טוב." אמר
והתרחק צעד אחד ממני. ואז קירב את ראשו, "מעניין אם תתפתלי כל
כך טוב גם במיטה?"
"לא, לא. בבקשה. אני מתחננת, לא." אמרתי בפאניקה.
והוא צחק. הוא באמת נהנה מכל המצב, המניאק החולני הזה. הוא זר
אל השולחן שלו והתיישב כשהסכין שוב בידיו. הוא הסתכל על הלהב
הענק מזוויות שונות. לפעמים מנורת השולחן נצנצה באופן כל כך
חד, עד שחשבתי שהלהב חותך את האור.
"אוי, אני צריך ללכת לשירותים." אמר בחיוך. "את יכולה להחזיק
את זה שניה?" שאל, לא מצפה לתשובה, וזרק "תפסי" כשזרק את הסכין
לעברי. הבטתי בבהלה מוחלטת בסכין הנעוצה ברצפה לרגלי. הוא
הסתכל עלי לשניה. "הזדעזעת?" שאל בקלילות, ומיד פרץ בצחוק חדש
לאור ההתפתחויות. "אני אקח את זה ממך, אני רואה שאת קצת מפחדת
מסכינים." וכשהבין שסיפר בדיחה נוספת צחק שוב.
לא יכולתי לשמוע יותר את הצחוק הזה. למרות שהיה רגיל לחלוטין,
טון חולני ומעוות התגנב לשם. צחוק כל כך קר, מנוכר, קשה. כמעט
ולא אנושי. הוא התקרב אלי והשתופף מולי כדי להרים את הסכין.
"אומרים שצריך להתכופף עם הברכיים, זה יותר בריא לגב." הסביר
לי. "תראי, כבר אין לי מה לעשות איתך. באמת שנהניתי," התנצל
מיד. "והתגובות שלך פשוט נפלאות, באמת, אבל זהו. נגמר. אני
אשחרר אותך ואצא לחפש את המשחק הבא. יש רק בעיה אחת," אמר בטון
מתייעץ, והרים את הסכין שוב לגובה עיניו, וסובב אותו בידו.
"שאני לא יכול להרשות שתספרי למישהו מה קרה."
"אני לא אספר, אני מבטיחה. רק תן לי ללכת. בבקשה, תן לי לצאת
מפה. אני לא אספר לאף אחד." אמרתי במהירות.
"כן, אבל את יודעת איך זה. תמיד מבטיחים, ובסוף, אנחנו מקבלים
את שלנו כי עוד כמה שנים תזכרי שאת רוצה לנקום." אמר באגביות.
ומיד המשיך בגאווה, "אבל, יש לי פתרון. אני פשוט אוציא לך את
העיניים." אמר והעביר את הסכין על עצם הלחי שלי. פחדתי לדבר.
פחדתי לנשום פן הסכין תזוז. "עכשיו בואו ניזכר איך זה הולך."
אמר לעצמו, מנסה להיזכר בשלבים בעקירת עיניים. "מילא, אם אני
עושה את זה לא טוב ואת מרגישה כאב, תרימי יד." אמר. נשימותיי
נעשו כל כך מהירות וכבדות עד שפחדתי שהריאות שלי יתפוצצו. הוא
הסתכל ישר לתוך עיניי, מעביר את הסכין לתנוחה הכי נוחה לו
ואמר, "אוקי, על החיים ועל המוות." הנשימה שלי נעצרה, המוח שלי
נעצר, ואני בטוחה שגם הלב. לא יכולתי להסיט את מבטי מחוד הלהב
שטייל כל כך קרוב לעיני.
ואז הוא צחק.
"די, זה כבר לא מצחיק." אמרתי, לא מסוגלת יותר לשמוע את הצחוק
החלול הזה. "תשחרר אותי, בבקשה. בבקשה ממך..." ההיסטריה כבר
עברה אותי. הבקשה באה ממקום עמוק יותר. עמוק יותר מהאדישות שגם
דרכה עברתי. אם רציתי שזה ייגמר, אז לא. עכשיו אני פשוט רוצה
ללכת הביתה. כשפחד כל כך טהור שטף אותי לפני רגע הבנתי, אני לא
רוצה למות. לא בכאבים. לא בייסורים. בטח לא כשחיים שלמים של
ייסורים וסיוטים מחכים לי. ואני לא מוכנה לוותר עליהם.
והדמעות החלו לרדת שוב, מפתיעות אותי שעוד יש לי דמעות וכוח
לבכות אותן. ובכיתי. כי ידעתי שאני לא הולכת לצאת מכאן.
"אוקי" אמר. "אני אשחרר אותך." כל כך רציתי להאמין שהפעם זה
נשמע שונה, שהפעם זה באמת נשמע שונה מהפעמים האחרות שהבטיח,
אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להאמין בזה. לא כששאריות התקווה
שלי עומדת מול כיתת היורים ואני כל כך קרובה להישבר סופית
ולמות מהייאוש. הוא התקרב אלי שוב, הסכין בידו. "אני אשחרר
אותך עכשיו." אמר בחיוך של מי שמרוצה מהמשלוח שהזמין. כאילו
באמת הייתי רק משחק.
"תשחרר אותי מכבלי הארציים?" שאלתי. אני לא אופתע אם כן.
"את רואה יותר מידי סרטים, מותק." אמר באגביות כשחתך את החבל
שקשר את ידי. ואז הלך לשולחנו והתבונן בי כשפרמתי את הקשר שאחז
ברגליי. קמתי, גאה בגופי על שהצליח להרים את עצמו, מודה לראשי
על שלא נשבר, והסתכלתי קדימה. אל אייל. חיכיתי שמשהו יקרה,
שתקוותי תירמס אחת ולתמיד ואני לא אצא מכאן.
"את רוצה שאני אלווה אותך לדלת, או שאולי את מחכה להזמנה
להישאר?" שאל משועשע.
"לא. לא." עניתי במהירות. "תודה" זרקתי כשהסתובבתי והתחלתי
ללכת לעבר דלתות המחסן הענקיות. כשראיתי רגליי סוחבות אותי,
ולא קורסות, הרגשתי את הלב שלי באמת מקפץ מרוב אושר, ואת עיניי
דומעות למראה הדלתות שנמצאות בהישג יד.
ואז זה נשמע. לא העזתי להסתובב.
דריכת נשק.
צחוק קצר.
רעש.
חבטה ברצפה.
כלום...