הסיפור הזה הוא על חתול בשם מוש. סתם חתול רחוב, בצבעי אפור
ולבן, שפגשתי במקרה, כשישבתי על ספסל ציבורי בגן ציבורי בעיר
מאוד ציבורית, שקוראים לה בודפשט. בעודי יושב ומעשן לי סיגריה
של סוף אוקטובר, עבר מוש לידי ונעץ בי מבטים. החזרתי לו מבט
מוטרד, והוא ביקש את סליחתי, בהונגרית כמובן. הסברתי לו,
שאינני מבין והוא השיב, שזה בסדר את כל השפות הוא דובר. הסיבה
למבטו, כך הבהיר היה קמט חוסר השקט שבמצחי.
שאלתיו, מרוגז קלות, על הבנתו בקמטים שונים. הוא התיישב לצידי,
ולאחר שניקה את פרוותו האפרורית, החל לספר לי את סיפור חייו.
מוש הוא כבר חתול גדול, בן תשע, ולגבי חתול רחוב בעיר גדולה,
זו ממש זיקנה טובה. הוא נולד עם עוד שמונה אחים לחתולה נפקנית,
שהתרוצצה בין פחי זבל. כבר מהולדתו, הוא ידע, שהוא רוצה לחיות,
מין רגש פנימי עמוק, ששידר לו "לשרוד".
בכל פעם, שהגיע זמן הארוחה, היה מכה את אחיו מטפס על גבם ויונק
מדדי אמו כמה שיותר. הוא גדל, והיה החזק מאחיו, ועל אף שאמו לא
היתה אמא מסורה כל כך, היא שמרה עליהם עד שצברו כח וגדלו מעט.
מכל אחיו נשארו רק הוא ואחותו האדמונית, שמתרוצצת בין הפחים
כמעשי אמה לפניה. את אמו הוא רואה לעיתים רחוקות מסתובבת עם
חתול זה או אחר.
כשהיה בן שנה, חתול צעיר ומלא כח, ערך את קרב הרחוב הראשון
שלו. מולו ניצב חתול שחור, בעל ציפורניים זריזות ושיניים חדות.
בשל מבנה גופו הגמיש הצליח מוש, לאחר קרב מתיש, לגבור על יריבו
והפך באחת למלך השכונה. חתולות יללו לפיתחו וחתולים מפוחדים
פינו לו מעבר בלכתו זקוף ברחוב.
מנהיגותו היתה בלתי מעורערת, המזון הטוב תמיד הוגש לפיו. וחתול
חצוף, שהיה מעז להתמרד סולק מדרכו באלימות.
כך חי חיי מלך אשפתות בין חתולי הרחוב. אוכל, ישן, מזיין
ומטייל ברחובות להנאתו.
לילה אחד, בעודו מטייל, נתקלו עיניו באחת הסימטאות, ליד הפח
שלו, בעיניים חודרות שלא הפגינו שום רתיעה מהמלך. מוש התעצבן
מעזות המצח והתקרב אל החתול הסורר ללמדו לקח. החתול ,שמולו,
היה זקן ובירכו בסבר פנים נאות ומבטו חדר אל עיניו של מוש. מבט
שגרם למוש להאלם. החתול הזקן, שאגב שמו היה יוש, הזמין את מוש
לשבת לצידו ולשמוע סיפורי נוסטלגיה של חתול רחוב זקן. לאחר
הסיפורים על ההסטוריה החתולית של בודפשט ועוד כמה צ'יזבטים של
חתולים זקנים, נפנה יוש אל הלקחים מסיפוריו, לשיעור, שרצה לתת.
"דע לך", אמר יוש, "אתה חי בעולם שהוא לא אמיתי. אתה מלך
אשפתות וכדאי שתדע את מקומך". מוש התרגז כמובן, מהישירות, אך
יוש המשיך בדבריו. "אם חפץ חיים אתה , אל תשלוט בזולת, שמור על
זנבך והיה נחמד לכולם. את האיבה שמור לליבך וכלפי חוץ  הראה
אהבה". עוד המשיך הזקן ואמר "אם תשכיל ליישם את השיעור שלי,
תזכה לחיים ארוכים ברחוב וגם לכבוד".
ראשו של מוש הסתחרר תוך כדי מחשבה על משמעות הדברים והוא נפל
חסר אונים על עיתון ישן. הנה, אמר לי מוש, נלחמתי ביצר הטבעי
שלי להילחם, לריב, לשלוט על כולם, זה היה קשה. פעמים רבות
עמדתי מול הנסיון וכבשתי את יצרי ואת ציפורניי השורטות. אמנם
אני חי באותן אשפתות ואוכל את אותו הזבל המודרני, שהאדם משליך,
אבל אני אוכל לא פחות, מזיין לא פחות, רגוע הרבה יותר, בטוח
הרבה יותר ומה שהכי חשוב, אני חי. בעוד רוב חבריי לכנופיה
נקטלו על ידי יריביהם החתולים או הכלבים או נדרסו על ידי
מכוניות הברזל. אני שרדתי. אתה רואה את מצחי? יש עליו קמט של
דאגה. אני אמנם מוטרד ממה שקורה סביב, אבל אני שורד. אני מקווה
שגם אתה תדע לשמור כך על זנבך...
סליחה על ישבנך.
נפרדנו לשלום, כשמוש מעכס לכיוון פח זבל פתוח. ואני פונה
לדרכי, מבחין שהערב ירד.
הצתתי עוד סיגריה, הידקתי את מעילי ושרקתי לעצמי שיר עליז
בדרכי לחדרי החם.