וצעדנו שניים
במדרכות מכוסות שלג
עיר זרה
אני עטפתי את עצמי שתיקה
את הסתגרת בתוך עצמך
הזמן היה טפל
רק המרחק התארך
שנים לפני
עוד היינו שניים שרצים
בלילות אחוזי טירוף
חיפשנו, מה חיפשנו בעצם?
את כמו נוגעת
אבל נדמה שזה קר
אני כמו מבקש, אבל נעלב
שנים לפני
עוד היינו נפלטים
מכול רגע
ועכשיו על מדרכות מכוסות שלג
צועדים לאט
מביטים מדי פעם בחלונות ראווה
שמוכרים חיים יפים
ובניו יורק
רחוק מכול החלום
שלא הצלחנו להשאיר שלם
הרוסים מכול תאונה
רק שנינו לא מחכים עוד
אני מביט בך
כשהערב מתחיל לרדת
וקו הרקיע משתנה
פתאום אין יותר גלויות בראש
אני כותב לך מכתב בתוך הראש
ואת מניחה את כתפך על כתפי
וככה הולכים בשתיקה
לא מתפתים להרגיש שייכים
הזרות הזאת, של טעם אסור
כאן בניו יורק
למדנו להרגיש את עצמנו
בלי להרגיש רע
מכול מגע שלך
אני שואל, כמה עוד נישאר
צועדים שניים
עטופים מעילים, אוחזים ידיים
יש באהבה שכזאת משהו מנחם
אולי פעם ביקשנו יותר
אולי אין יותר מה לבקש עכשיו
שנים אחרי
נעבור רחוב, רחוב
ונחפש את עצמנו, אולי שנקבל את הרע כמובן מאליו
נהיה מחוסנים
תביטי, אני לוחש לך
בניינים רבי קומות ואנשים קטנים
תביטי איך פעם לא ידענו להכיר את עצמנו
והיום שהשלג נמס
אנחנו לומדים גם לגעת בלי להרגיש מנוצחים
כשהלילה יורד והשמיים חשוכים
אנחנו יכולים להקשיב
לאיזו מנגינה, פסקול שמשתלב יפה עם התמונה
ואנחנו, שני גיבורים, הולכים ברחוב
לעולם לא נדע לאן
ניו יורק והלילה יורד לאט
אני רוצה ללחוש לך משהו אבל יודע שאין צורך או ברירה
שנים לפני
ברחנו משום מקום
את כול המשמעויות לא מצאנו
ועכשיו, אני מלטף את שיערך בתחושה של ניצחון
את מחייכת אלי בלי תחושת אובדן
אולי השלמנו עם כול מה שאבוד
עכשיו מוכנים לקבל את החלומות במנות קטנות
עד שיום אחד נגלה שהגשמנו את הסוף ואת הטוב
ואת החסר נשאיר לשנים אחרי
שנים אחרי, נלך ברחובות תשושים
על פנינו יראו את כול המסעות
ולא נרגיש זרים, לא נרגיש אבודים
כן, גם אז נצעד שנינו ברחוב מכוסה שלג
אז כמו היום, לא נבקש דבר. וכול מגע יראה לנו
את ניו יורק מחדש.