דוקטור גרינברג לא הסתובב כשהדמות הקטנה הופיעה בכניסה לחדר
האפלולי.
הוא מעולם לא הסתובב עד שהמטופל דיבר. הוא גם מעולם לא הדליק
את האור, לא אמר שלום ולא חדל מעיסוקו - השחזת כלי העבודה שלו.
זה היה, למעשה, מעצם ההגדרה, תפקידה של האסיסטנטית. האסיסטנטית
של דוקטור גרינברג היתה אישה צעירה בשם שני. היא היתה נמוכה,
שחרחורת, חייכנית, בעלת אף גדול מעט ועיניים רכות. היא היתה
אסיסטנטית מצויינת. היא מעולם לא ראתה את פנים חדר הטיפולים של
דוקטור גרינברג.
שחף עמד בכניסה לחדר, חיוור וקפוא על מקומו. האפלוליות וקולות
החריקה גרמו לו לחשוש שהגיע למקום הלא-נכון, והוא הביט שוב
בתמיהה בשלט הפשוט שעל הדלת - "דוקטור גרינברג, רופא שיניים
לילדים". ההורים שלו עברו לחדרה רק לפני חודשיים, קצת אחרי יום
ההולדת השמיני שלו. הם נאלצו לעבור רופא שיניים, כמובן, וזה
היה דווקא חבל. לרופאת השיניים הקודמת של שחף, בבאר שבע, קראו
דוקטור בלום, והיא היתה מאוד נחמדה. שחף הלך אליה מאז שהיה בן
ארבע. היה לה חיוך נעים, ציורים שילדים ציירו לה על קירות
החדר, ויו-יו חדש בסוף הטיפול, אם הוא היה ילד טוב - וגם כשהוא
לא לגמרי היה.
מרפאת השיניים היתה ממש מעבר לכביש מהבית החדש שלו. כבר לא היה
שום תירוץ שאמא תבוא איתו, ובטח שלא תשב איתו בתוך החדר, או
תחזיק לו את היד. הוא היה ילד גדול.
"אה... סליחה," הוא אמר לבסוף, אוזר אומץ. "אתה דוקטור
גרינברג?"
דוקטור גרינברג פנה לאחור. הוא לא חייך, אם כי ניצוץ התעורר
בעיניו כשהבחין שהילד הגיע ללא אמו. הוא סקר את הדמות הקטנה
והחיוורת. חולצה מוכתמת מעט, שיער חום פרוע ועיניים גדולות
ותמימות.
מושלם.
"מה זה בידיים שלך?" נהם דוקטור גרינברג, מבחין בקלף המשחק
הצבעוני אותו מולל הילד בעצבנות.
שחף הביט בקלף בבהלה. "זה-"
"שים את זה בחוץ ותחזור. לא נכנסים לכאן עם צעצועים."
"אהה... בסדר." אם אמו היתה אומרת דבר שכזה, סביר להניח ששחף
היה מוחה. קלף זה לא צעצוע, והוא לא רוצה להשאיר אותו בחוץ כי
הוא פוחד שמישהו יקח לו אותו, ובכלל יותר טוב להחזיק משהו ביד
כשאתה אצל רופא שיניים. אולי הוא היה מייבב קצת.
שחף לא העלה בדעתו להגיד משהו מכל אלו לדוקטור גרינברג. הוא
הניח את הקלף על כסא המתכת הקר שבחוץ וצעד באומץ בחזרה אל תוך
חדר הטיפולים. אני לא מפחד, הוא הבטיח לעצמו. לפחד מרופא
שיניים זה טיפשי.
דוקטור גרינברג עמד שוב בגבו אליו והשחיז את כליו. האור דלק
עתה, אבל שחף לא היה בטוח שהוא מעדיף את זה כך. הוא פסע פנימה
ובחן את סביבותיו. החדר, שהואר באור הניאון הקר, היה לבן ונקי,
ללא רבב. לא היו תמונות על הקירות, מלבד כמה מתעודות ההכשרה
וההצטיינות של דוקטור גרינברג. במרכז החדר ניצב כסא המטופל
הלבן, הכסא הנהדר שנע למעלה, למטה ולכל הכיוונים. שחף בחן את
המכשירים הרבים שעל המגש המחובר לכסא המטופל בתמיהה. היו שם גם
הרגילים שבהם, זה שעושה רוח, זה שעושה מים, זה שמוצץ רוק וזה
עם הקיסם הדק בקצה שחופר מאחורי השן. והיו גם אחרים - אחד
שנראה כמו מסור קטן, אחד שדמה לכפה מכוסה ציפורניים של חתול.
מברשת שיניים מחוברת לחשמל, עם עוקצים חשמליים חדים במקום
הסיבים הרכים. מתקן משונה להחזקת הלסת פתוחה, כמו בסרט מצוייר.
כמה בקבוקים קטנים מלאים בנוזלים בצבעים משונים. והרבה מכשירים
חדים.
"זאת רק בדיקה, נכון?" שחף שאל, מחליט לבסוף שהביטחון חשוב
יותר מהחלטתו להיות אמיץ.
דוקטור גרינברג הסתובב אליו, מעיף בו מבט קר. "אם יש משהו לא
בסדר, אנחנו נטפל בזה עכשיו."
שחף הביט בו בפליאה. הסדרה החביבה עליו היתה אמורה להיות
משודרת בטלויזיה עוד שעה, והוא בהחלט לא חשב שישאר כאן.
"א-א-אבל-"
"שב," נהם דוקטור גרינברג.
שחף התיישב בכסא ללא מילה נוספת. הכסא לא היה רך כמו תמיד,
והוא הבין לפתע שהוא אינו מרופד בכריות. רק כסא מתכת ופלסטיק,
קר וקשה.
"ראש על הכרית," הורה דוקטור גרינברג והדליק את האור החזק שמעל
הכסא.
איזו כרית? תהה שחף לעצמו, מנמיך את ראשו בצייתנות אל המשטח
הקשה. הוא הסתנוור לרגע מאור הנאון, וכשהביט שוב, היה פיו של
דוקטור גרינברג מכוסה, כאילו היה מנתח. "למה אתה מחכה, לגמדים
הקטנים שיתקנו לך את השיניים מבפנים?" הוא התיז. "תפתח את
הפה."
זו היתה כנראה אמורה להיות בדיחה, אבל שחף נעלב. הוא נלחם
בדמעות והזכיר לעצמו שהוא אמיץ.
הוא לא היה צריך לטרוח. דוקטור גרינברג לא העיף מבט בפניו.
עיניו הקטנות, הכהות, היו מרוכזות בפיו של שחף. הוא חיטט מעט
במכשיריו ושחף חש את הנגיעות והחפירות המוכרות בשיניו. אבל
מגעו הגס של דוקטור גרינברג לא היה מוכר.
אחרי מספר דקות, דוקטור גרינברג הניח את מכשיריו והזעיף את
פניו. "צחצחת שיניים לפני שבאת אליי?"
"כן."
"אתה מצחצח שיניים פעמיים ביום?"
"כן."
הבעתו של דוקטור גרינברג היתה קשה. "אתה בטוח בזה?"
שחף היסס. "ל-לפעמים אני שוכח, או נרדם לפני-"
"זה רע." דוקטור גרינברג קטע אותו, נד בראשו. הוא הביט בשחף
ברוגז. "זה רע מאוד. אתה יודע מה יש לך בפה?"
שחף נד בראשו ללא מילה.
"עששת," אמר דוקטור גרינברג. "עששת החניכיים. והיא פגעה בכל
השיניים הטוחנות שבתחתית הפה. צריך כאן כמה סתימות, טיפול שורש
אחד ואולי עקירות."
שחף חש את ראשו מסתחרר. יד קרה אחזה במעיו. "ע-ע-עקירות?"
"מי שמזניח את השיניים שלו, משלם את המחיר," דוקטור גרינברג
אמר באדישות. הוא הרים שוב מספר מכשירים, ביניהם המברשת מכוסה
העוקצים. שחף חש את הזעה הקרה על כל גופו ויבב לפתע. הוא חיפש
משהו להביט בו, להסיח את דעתו מהכאב שידע שיבוא, אבל קירות
החדר החלקים לא סיפקו כל נחמה.
"שקט, בבקשה," אמר דוקטור גרינברג. "אני לא אוכל להתרכז, אני
עלול לעשות משהו לא בסדר."
שחף השתתק מיד. הוא ניסה למנוע מגופו לרעוד, אבל מגעו הגס של
דוקטור גרינברג הביא דמעות לעיניו. החדר הלבן, הקר, נדמה היה
כקטן מאוד לפתע, כאילו סוגר עליו. הכיסא כאילו לפת אותו, אינו
מניח לו להזיז שריר. עיניו הקטנות של דוקטור גרינברג הביטו בו
בריכוז, ושחף דימה לראות ניצוץ אדום עמוק בתוך האישון האפל.
הוא שמע את זמזום החשמל. מברשת השיניים המכוסה עוקצים חדים
החליקה על שיניו, נוגעת ואינה נוגע. המגע הקליל היה מספיק כדי
לגרום לשחף לעצום את עיניו בכוח ולהתפלל שכשיפקח אותן יהיה עוד
במיטה, או בבית הספר, או בכל מקום שאינו-
הוא נאנק בהפתעה כשחש את המכשיר המשונה שראה קודם נדחף אל תוך
פיו, מכריח את ליסתותיו להישאר רחוקות זו מזו. הלחץ על
החניכיים שלו החל מיד להכאיב.
"אני לא יכול לעבוד כשאתה כל הזמן מנסה לסגור את הפה," אמר
דוקטור גרינברג.
"אוווי לא-"
"אתה כן. עכשיו שב בשקט. אני עומד לבדוק את שיני הבינה."
שחף צפה בחוסר אונים מוחלט בעוד דוקטור גרינברג שולף את כפת
החתול העשויה מתכת ודוחף אותה אל תוך פיו של שחף. גם היא רק
חיככה את השיניים התחתונות, אבל שחף חש את דמעות האימה זורמות
על פניו ללא מעצור. הוא ניסה בכל כוחו שלא לתהות כיצד יראה בלי
כמה משיניו.
דוקטור גרינברג התעלם מהדמעות לחלוטין. הוא משך את כפת החתול
והביט בשעונו. "בוא נראה. יש לי שני חורים של שעה בינך לבין
התור הבא שלי... אני חושב שבשעתיים וחצי כאן נגמור את כל
הבעיות."
שחף בהה בדוקטור גרינברג. שעתיים וחצי?!
"אמא מוווקה לי-"
"אל תדאג. האסיסטנטית שלי תתקשר ותודיע לה שתאחר. אני בטוח
שהיא תשמח לדעת שנוכל לפתור הכל בפעם אחת."
"א-א-א-אבל-"
"מה קרה?" הצליף קולו של דוקטור גרינברג. "אל תגיד לי שבגילך
אתה מפחד מרופא שיניים."
שחף שתק. הדמעות ציירו פסים של רטיבות על לחייו. הוא אחז
בידיות הכסא בכוח כה רב שפרקי ידיו הלבינו.
דוקטור גרינברג הנהן בשביעות רצון ומשך החוצה את המתקן. הוא
הושיט את ידו אל אחד הבקבוקונים המשונים ובחר באחד קטן, עם
נוזל בצבע ירוק. "קודם אני צריך, כמובן, לחטא את הפה שלך. כשלא
מצחצחים שיניים בקביעות כל כך הרבה זמן..." הוא נאנח בהשלמה
ושפך את הבקבוקון על כל תכולתו לפיו של שחף. "תגרגר ותבלע."
שחף חש בריח החזק של הנוזל הירוק עולה בגרונו. הוא כמעט היה
יכול לחוש בנוזל שורף את פיו. הוא בלע אותו במהירות, כמעט מבלי
לגרגר.
דוקטור גרינברג משך שוב את ליסתו התחתונה מטה ובחן את פיו של
הילד בעניין. הוא המשיך להחליף במהירות בין המכשירים השונים.
שחף לא ידע בדיוק מה הוא עושה. הפחד שיתק אותו, הפך אותו
לנוקשה כאבן. מדי פעם חש את אחד המכשירים מגרד את שיניו בכוח.

לבסוף, משך דוקטור גרינברג את מכשיריו והניח אותם על השולחן.
הוא נאנח אנחה ארוכה של חוסר שביעות רצון והסיר את כיסוי
הפנים. "אני לא יכול לראות מה אני עושה," הסביר בקצרה, בטון
קריר. "אתה צריך ללכת לשיננית לפני שיהיה אפשר בכלל לעבוד
עליך. אנחנו כבר נקבע לך תור ונודיע לאמא שלך."
שחף נזקק למספר רגעים כדי להחזיר את התחושה לאיבריו הקפואים.
"אז... אז... אני יכול ללכת?"
"בינתיים," דוקטור גרינברג משך בכתפיו וקם מכיסאו ללא מילה
נוספת. הוא הלך בחזרה אל השיש שבצד החדר והחל לשייף את
מכשיריו.
שחף החליק מתוך כסא המטופל, מודה למזלו הטוב. הוא החזיר לגפיו
הרועדים את שיווי משקלם במהרה. לאחר שנאבק לרגע בפאניקה עם
ידית הדלת הגבוהה, מיהר אל מחוץ לחדר, לפני שישנה דוקטור
גרינברג את דעתו. הוא עשה את הדרך לביתו בריצה, מבלי להביט
לאחור.

דוקטור גרינברג נאנח קלות כשהרים את קלף המשחק הצבעוני מכסא
המתכת שמחוץ לדלת. הילד מיהר כל כך ששכח את זה. הוא יחזיר לו
את הקלף כשיבוא שוב. אם הוא יבוא שוב. דוקטור גרינברג סגר את
הדלת. באפלה הפתאומית הבהיק אור אדמדם בין אורות הכוונון
הרגילים של כסא המטופל, אך דוקטור גרינברג לא מיהר. הוא לקח את
הבקבוקונים הקטנים שנותרו על מגש הטיפולים ופתח אותם. בעודו
צופה במים המזוקקים, הפשוטים, נמוגים אל תוך הכיור - מים שלא
היו מעורבבים בדבר מלבד צבע מאכל וחומרי טעם וריח חזקים, עלתה
בו תחושת הגועל הקבועה שידע שתגיע. הוא אסף את המכשירים
המשונים והניח גם אותם בכיור. אף אחד מהילדים שבאו לטיפול לא
ידעו שכל אותם מכשירים חדים לא היו מעולם קרובים לפגוע בהם.
למעשה, הוא מעולם לא עשה בהם שימוש אמיתי.
הוא נאנח שוב ולחץ על כמה מהכפתורים שעל ידית הכוונון של כסא
המטופל.
כסא המטופל נע לצד והרצפה שמתחתיו נפערה לרווחה. דוקטור
גרינברג הביט מטה. הוא תמיד נאלץ לחכות כמה רגעים לפני שעיניו
התרגלו לאפלה.
הם שלחו הפעם מדענית בחלוק לבן לדבר איתו. היא היתה אישה
מבוגרת, בעלת שיער בלונדיני, עוטה משקפי מגן. הוא לא ראה שם
בדרך כלל הרבה נשים. זה היה מפתיע. "קיבלתם את מה שרציתם?" הוא
שאל.
"כמו תמיד, דוקטור," היא אמרה והביטה במיכל הפלסטיק שהיה מחובר
לרצפת החדר שלו, בו רחש נוזל משונה בצבעים ירוקים וחומים.
"לפחות עשרה ליטרים של פחד, ואני גם מנחשת שהוא טהור לפחות
בשבעים אחוז, עם ההצגה שעשית שם."
"אל תנחשי," אמר דוקטור גרינברג בקור. "תבדקי."
היא חייכה, כאילו ידעה בדיוק מה יגיד. "אתה עושה שירות למען
המדינה שלך, דוקטור. אולי את השירות הגדול ביותר שמישהו עשה אי
פעם למען המדינה שלו."
"כמובן," דוקטור גרינברג ענה במרירות.
"ואנחנו משלמים לך מספיק כדי שתהיה מרוצה, תשמור על שתיקה
ותממן את הכימותרפיה של אשתך."
"מובן מאליו."
"וזה סידור נוח לכל הצדדים, לא?"
"אין ספק."
"יש אנשים שהופכים לרופאי שיניים אך ורק כדי לעשות את מה שאתה
עושה, דוקטור."
"אני לא אחד מהם."
"אל תייסר את המצפון שלך, דוקטור. נהיה בקשר." היא נעה אל מחוץ
לטווח ראייתו.
דוקטור גרינברג לחץ שוב על הכפתור. המרצפות נסגרו, שבו למקומם
ללא סימן. כסא המטופל החליק בחזרה למקומו במרכז החדר. דוקטור
גרינברג התיישב על כסאו באפיסת כוחות פתאומית והביט בקירות
החדר החלקים. הוא זכר כיצד נראה חדר הטיפולים שלו לפני שהגיעו
אליו אנשי משרד הביטחון. שמח, מלא בתמונות צבעוניות של באגס
באני ומיקי מאוס. הוא זכר את הצבעים העליזים של הקירות, את
המדבקות הקטנות שעיטרו את כסא המטופל, אפילו את האף התותב עם
השפם הנע בסיבוב קפיץ, שלעיתים היה נוהג לחבוש על אפו כדי
להצחיק את הילדים הקטנים. הוא לא הפך לרופא שיניים כדי שיפחדו
ממנו. בזאת הוא היה בטוח.
הוא נגע בעדינות בכרית הראש הנוקשה של כסא המטופל, החליק עליה
באצבעותיו כאילו היתה שיערו של ילד קטן. הם באו עם חיוכים
קרירים, חוזה בעל משכורת של שש ספרות והבטחות של ציונות. הם
הראו לו את המחקרים הסודיים שהוכיחו מעבר לכל ספק שכמות הפחד
הרבה ביותר הנקלטת אצל אדם היא בילדותו, כאשר הוא מבקר אצל
רופא השיניים. מחקרים שהדגימו גם כיצד ניתן להפוך את הפחד
הטהור שפולט גופו של הילד לנוזל, נוזל אותו יהיה ניתן לאכלס
בתוך פצצות פשוטות כדי לעשות בו שימוש נגד כל אוייב ולסיים כל
מלחמה במהירות, ללא נפגעים או הרוגים. הם הבטיחו לו שהילדים
אינם נפגעים כלל, שכשיגדלו ישכחו הכל. הבטיחו לו שהוא יעשה את
הדבר הטוב ביותר למענם ולמען משפחותיהם.
אך הוא לא שכח. הוא זכר כל אחד ואחת מהילדים, את הבעות האימה
הטהורות שעל פניהם, את הצורה בה נמלטו מחדר הטיפולים, את הפחד
הנורא אם נאלצו לשוב אליו. רובם לא שבו. הוריהם לא נטו אמנם
להאמין לסיפורי הזוועה שסיפרו, אך הניחו שאם הילד פחד כל כך
מאותו הרופא, כדאי פשוט להחליף. הממשלה דאגה שמספר המטופלים
שלו ימשיך להיות גבוה - אחרי הכל, הוא היה רופא שיניים מוצלח.

הוא היה מומחה לפחד מוצלח אף יותר.

"דוקטור?" קולה המהוסס של שני לווה בדפיקה קלה על הדלת. דוקטור
גרינברג קם על רגליו באיטיות ופתח את דלת חדר הטיפולים. הוא
כמעט יכול היה לראות את הפחד במבטה. מתי החלו גם הבוגרים לפחד
מפניי? תהה לעצמו.
"מ-מצטערת להפריע," שני גימגמה. "רויטל כהן כאן עם אמא שלה."
"תכניסי אותה." הוא לבש את מסכת הפנים שלו. "ותבקשי מהאמא
לחכות בחוץ."