לפעמים הוא מוצא שהאפשרויות שנסיבות החיים פותחות בפניו, הן
כמו לועות של יצורים ערטילאיים למחצה, גופם מתנודד בין מוצקות
עולם החומר המוגבל והמוכר בחלקו, לבין שדותיהם הפלאיים של
העולמות שמעבר.
כשבחרת באפשרות מסוימת, מה קורה? הלוע נסגרת? ואז - השיניים
נוגסות, אם הבחירה היא רעה? או שמא הבליעה היא בלי לעיסה
אפילו? בכל מקרה - החיים מעכלים אותנו עד תום, ופולטים את
הגוף, זקן ומרוקן מחיוניות אל תוך האדמה, שממשיכה לעקל את מה
שנשאר.
הוא החזיר את קנקן המים למקרר, תוך כדי שהוא מהרהר באפשרות
המעניינת, שבעצם, זה לא הופך את החיים בהכרח לחסרי-תכלית, אלא
אולי להיפך - מה רע להיות חלק ממכונת היקום, בעצם? גלגל שיניים
קטן הוא תפקיד מכובד, באם המכונה היא המכונה של הבריאה בכבודה
ובעצמה, והבעלים - אם קיים - הוא לא אחר מאלוהים.
הוא מילא לעצמו כוס גדולה של מים צוננים ולגם לרוויה. דומה
שהיה טעם מיוחד במינו למים. הוא התענג עליו בעוד רוחו המשיכה
לחקור באותו קו.
האין זה עילאי יותר, שאל את עצמו, מאשר מצב בו כל טווח התפיסה
של האינדיבידואל מתחיל בילדותו ונגמר במות הגוף?
קרירות המים הרגיעה אותו. רק עכשיו הוא שם את ליבו, לעד כמה
שהוא היה צמא לפני כן. הוא לקח עוד לגימה ארוכה ואיטית, מהכוס
הגדולה, משעין את גופו העייף על גב הכורסא, ומודה לאלוהים על
החסדים הקטנים.
התפיסה הזו, המשיך להרהר, של החיים, באה ממקום כלשהו. כי אם...
אם אני פתאום חושב, מה מפריד בין דבר חי לדומם, חשב, אני מגיע
לפינות מאוד קשות לפתרון. הוא הביט בציפורניו; זה דבר חי? זה
שלי? מה עושה את זה חי, אם כן? או שלי? האם זה לא סידור מסוים
של חומר, שאין בו כל יחוד מעבר לסידור עצמו? האם זה אני? חלק
ממני? אני חלק ממנו? למה? איפה פה החיבור בין האני לציפורן?
האם זה לא פרי הדמיון? או יותר נכון - התניה בלבד?
הוא ניסה לחוש בחלקי גופו השונים. זה אני וזה גופי, חשב.
קרירות המים הרבים ששתה, הייתה מורגשת מאוד בבטנו. האם המים הם
חלק ממני? בודאי שלא. כאשר הם נטמעים בגוף הם הופכים לחלק
ממני? זה מאוד פואטי, אבל מלבד להישמע נחמד... אני לא חש שיש
כאן אמת. והרי כל הגוף הוא בעצם מזון מעובד!
גם המוח.
והמחשבות? הוא התנשם עמוקות ושם לב שריכוזו מתחיל להיחלש -
עובדה שהתמיהה אותו, מאחר ולא חש עייף קודם, ודווקא ציפה ששתית
המים תעיר אותו אף יותר.
המחשבות הם שינויים במוח... לא? הרהר לעצמו. שינויים אלקטרו
כימיים. הכול בטבע... משתנה... סך הכול... אז איפה... פה...
האני? איפה הייחוד? מה ההבדל בין חי לדומם?
הוא הרגיש שגופו כבד עליו פתאום. הנשימה שלו האטה מאוד. היה
בזה משהו מהלך קסמים עליו, בתחושה כבדה וישנונית זו.
בעיניים שהלכו ונעצמו להן מפאת כובד עפעפיו, הוא הבחיןבצדודיתה
העירומה של גרושתו, סתורת השיער, מופיעה בפרוזדור. היא אחזה
בידה בקבוקון קטן והביטה בו בריכוז אפל. ואז, נחו עיניו על כוס
המים, הגדולה שנחה על השולחן לפניו, שני שליש ריקה כבר.
הוא הבין.
הנה, בדיוק כשהתחיל לחשוב על הדברים האלה, בדיוק כשעלתה השאלה,
באה לה איתה ההזדמנות לקבל את התשובה.
הוא היה כה סקרן. תמיד היה סקרן.
נו, חשב לעצמו, כשהכרתו המשיכה להאט את קצבה ועפעפיו נסגרו
כוילונות שחורים, אז אם... הגוף והמחשבות... הן לא האני... אז
מה לי ולמוות? הוא התבונן בהכרתו השוקעת ותחושותיו המשתנות.
הנה. תיכף אדע. תיכף אדע.