יש רק שני קטעים בגלל שאחרי היום השלישי של המסע הפסקתי לכתוב
ביומן מסע בגלל שלא היה לי זמן וגם בגלל שלא היו לי את המילים
הנכונות.

"15.10.03
בית היתומים של יאנוש קורצ'אק
ב-9:30 לקחו אותנו לאוטובוס והסיעו אותנו לבית היתומים של
יאנוש קורצ'אק. שם נפגשנו עם שאר המשלחת, והיה לנו דיון על אם
יאנוש קורצ'אק היה בסדר בזה שהוא לא הראה לילדים את החיים
שמחוץ לבית-היתומים או לא.
המרצה אמר שלדעתו הוא לא היה בסדר בגלל שאם הוא היה מראה להם
את החיים האמיתיים ומלמד אותם על החיים, אז יכול להיות שילד
אחד מתוך ה-200 שנספו היה יכול להישאר חי.
זאת חשיבה מעניינת לדעתי, אבל אני לא מסכימה איתה. דבר ראשון
בגלל שלאף-אחד אין את הזכות לשפוט מישהו שלא יכול לעמוד מולו
ולהתגונן, ודבר שני אני חושבת שיאנוש קורצ'אק ניסה להעניק
לילדים קצת טעם של ילדות אמיתית, של משחקים וחיוכים, הוא לא
רצה להראות להם למה האדם מסוגל."

"16.10.03
מיי-דאנק- לובלין
המחנה ריכוז-השמדה פשוט ע-נ-ק. יש בו לפחות איזה 20 ביתנים.
בכניסה למחנה יש מין פסל מוזר, לא ברור כזה, לדעתי הוא העיד על
בלבול. שהפסל לא ממש ידע מה הוא מרגיש, שהוא היה נורא מבולבל
מהמראות, מהסיפורים.
אחריי הפסל הלכנו לאורך מיי-דאנק, ונכנסנו לצריף הראשון-
המקלחות. שם גזרו לאנשים את השיער וקילחו אותם. משם המשכנו לתא
הגזים שהיה צמוד למקלחות. משם הלכנו לביתן שעכשיו הוא משמש
כמוזיאון. שם ראינו תמונות וכל מיני אינפורמציות, והחשוב מכל-
ראינו 750 ק"ג של שיער, משהו מזעזע פחד!!!
משם הלכנו לחדר שהיה מלא בנעליים, ממש כל החדר היה בנעליים. זה
משהו שאי-אפשר לתאר במילים, זה היה כל-כך מזעזע.
משם הלכנו לחדר המיטות, ומשם לקחו אותנו לביתן כזה שהיה בו מין
תנור שחור גדול כזה שבו היו שורפים אנשים. רינה אמרה שפעם היה
אפשר לראות בקרקעית התנור הזה את העצמות של האנשים.
אחריי זה הלכנו למשרפות וראינו שם את התנורים שבהם שרפו את
האנשים, ומשם יצאנו החוצה וראינו שישה בורות, 'חג הקציר'- ככה
הבני-זונות קראו לבורות הללו. האנשים היו עומדים עם הגב אל
הבור ומי שהנאצים החליטו לירות בו היה ישר נופל אל תוך הבור.
מהבורות עלינו במדרגות וראינו את הר האפר. 7 טון של אפר של
בני-אדם, זה משהו שלא ניתן לקליטה.
אחריי ההר חזרנו למשרפות ושם נערך הטקס. בסוף הטקס הרגשתי
כל-כך טוב כשהחזקתי את הדגל ושרתי את התקווה.
 
כל מה שרשמתי פה זה כל-כך יבש, זה מילים, פשוט מילים, עובדות,
אבל לא רגשות.
האמת היא שאין פה רגשות כי אני לא יודעת מה אני מרגישה, אני
עדיין לא קולטת שהייתי שם, שהכף רגל שלי דרכה במקום שהושמדו
כל-כך הרבה חיים. זה עדיין כל-כך טרי אצלי, זה כל-כך נורא,
אלוהים!!!
ההרגשה של אשכרה להיות שם, שכולנו צועדים שם מניפים בגאווה את
הדגל שלנו, זה משהו שאי-אפשר לתאר, זה פשוט מדהים. מדהים
שאנחנו, הדור השלישי לשואה, הולכים איפה שהלכו מיליוני אנשים
כצאן לטווח, שאנחנו הולכים שם עם הדגלים ומראים להם שאנחנו לא
שכחנו, שאנחנו זוכרים, שאנחנו פה כדי לזכור!!!
היה לי נורא קשה, לא הצלחתי להבין, ואני בספק אם אני אי-פעם
אוכל להבין איך במישהו יכולה להיות כל-כך הרבה שנאה, כל-כך
הרבה רוע. זה משהו שלא נתפס אצלי, איך אנשים, בשר ודם, מחליטים
על חייהם של אנשים אחרים, הנאצים האלה הם פשוט מלאכי המוות!!!
אלוהים, המסע הזה גורם לי להעריך את החיים, להיות גאה במי
שאני, ביהדות שלי.
אוףףףף, זה כל-כך מעצבן אותי שאני לא מבינה מה אני מרגישה, אני
רק יודעת שמשהו השתנה, אני אפילו לא יודעת מה, לא יודעת
כ-ל-ו-ם, אבל מה שבטוח זה שמשהו השתנה.
אני חושבת שבארץ אני ממש אתחיל לעכל הכל, עד כמה שאפשר...
האדם הוא האויב הכי גדול של עצמו!!!"