לפני שהקצין והמ"פ של עמית הגיעו בליווי ראש העיר אל ביתנו
אפשר להגיד שהיינו משפחה נורמלית לחלוטין ואפילו בת-מזל. היה
לנו מעמד גבוה בחברה וחיים טובים ונורמלים.
אמא שלי הייתה יועצת יופי ואבא שלי עבד במשרה מכובדת בלשכת
ראש-הממשלה.
אנחנו 4 ילדים: תאומים - יובל ועמית שניהם משרתים בצבא עמית
בגולני ויובל בקומנדו, אני - עינת בת 14 ושירה בת 12.
כשנכנסו הקצין והמ"פ של עמית עם ראש העיר הייתה בפיהם בשורה
שהפכה את העולם הרגיל והנורמלי של משפחתנו:
"עמית נהרג!"
מאותו רגע חשתי כאילו אני מתהלכת באי-שיווי משקל וכל רגע אני
עלולה ליפול ואני איני יודעת לאן. הכל כל-כך קשה פתאום: אמא
בוכה ובוכה, אבא יושב ואינו מדבר ורק מסתכל שוב ושוב באלבומים
של עמית, יובל מתהלך בבית הלוך וחזור ואני חושבת שליובל הכי
קשה כי הוא כאילו איבד את חציו השני, אני ושירה יושבות בחדר
שלי ומדברות על עמית ועל הדברים שהיינו עושות איתו, מסתכלות
בתמונה הגדולה של עמית שתלויה בחדרי (כי הלא תמיד היה לי עמית
האח האהוב ביותר).
אני מאוד כעסתי. כעסתי על אלוהים כי ביקשתי ממנו אין-ספור
פעמים שישמור על עמית וגם על כך שהוא כיסה לפתע את השמים
בעננים כדי שהוא לא יראה מה הוא עשה - משפחה שלמה וחיים של
אנשים נהרסו בבת-אחת!
במשך בערך שבוע הבית היה מלא באנשים: חברים של עמית, שכנים,
קרובי משפחה, חברים שלי, חברים של ההורים, קצינים, מפקדים ועוד
מלא אנשים שלא הכרתי. אף אחד לא הסביר לי מה קרה ואת האמת לא
רציתי לדעת.
בלילה תמיד בכיתי בשקט בשקט כי לא רציתי שיהיה לאמא יותר עצוב
כי גם ככה קשה לה נורא, בחלומותיי תמיד ראיתי את עמית חוזר בכל
דרך אפשרית ופעם אחת כמו שמעתי אותו אומר לי מתוך התמונה: "אל
תדאגי עינת, אני בסדר".
פעם כשנכנסתי לחדרו של עמית (שנשאר בדיוק כמו ביום שעזב) ראיתי
בתוך מסגרת זכוכית משפט שחברה של עמית כתבה לו: "החיים דומים
לרכבת ההבדל בניהם הוא קטן - הרכבת נוסעת וחוזרת החיים לא
חוזרים לעולם. תשמור על עצמך חייל שלי."
באותו רגע פרצתי בבכי חזק שלא נגמר עד הערב, יובל שבא לראות מה
קרה לי קרא גם הוא את מה שחברה של עמית כתבה לו וגם הוא בכה.
אני תמיד חשבתי שהזמן מרפא הכל, אבל הכל רק נעשה יותר קשה -
אמא לא הצליחה לעבור יום שלם מבלי לבכות ולהזכיר את עמית, הצבא
נהפך לנושא רגיש אצלנו במשפחה ואסור לדבר עליו כי אבא יצעק
ואמא תתחיל לבכות, יובל כבר לא הולך יותר לצבא כי אמא לא
מסכימה לו, אבא שפעם היה נחשב לבעל ראש טוב ובן אדם עליז עכשיו
הוא כמעט לא מדבר, רק בוכה ולפעמים צועק על אמא שהיא לא מסכימה
ליובל להמשיך לשרת בצבא. אבא מצידו רוצה שיובל ימשיך לשרת בצבא
אבל לא ביחידה קרבית.
במשך כמעט שלוש שנים אף-אחד מהמשפחה לא היה מדבר - כל אחד היה
מכונס בתוך עצמו. אני לפעמים עוד הייתי שומעת את עמית אומר לי
מתוך התמונה: "אני אוהב אותך" או "אני יהיה תמיד לצידך" ואני
הייתי מסתכלת בתמונה בפניו היפות ורק הייתי מתפללת לאלוהים
שישמור על עמית. המצב במשפחה ממש הדרדר מבחינה כלכלית כי אמא
כמעט לא הייתה הולכת לעבודה וגם אבא לא ואת שניהם פיטרו
מהעבודה ואת שירה העיפו מבית הספר.
יום אחד כעבור כמעט 4 שנים חזרו שוב הקצין והמ"פ כמו ביום
הנורא ההוא (רק שהפעם בלי ליווי ראש העיר) ואמרו: "עמית חי
והוא שבוי בידי הערבים..."