מישהו אמר שאין מקום איום יותר מהגיהינום ואין קשה מסבלם
של השוכנים שם.
אני לא האמנתי שיש אדם חי שיכול לומר כזה דבר...

כשהגעתי, לא זכרתי למה אני פה, מה עשיתי שהגיע לי להיות
פה...  הנחתי שמתתי אבל לא ידעתי למה אני כאן.
ישנם אנשים שהגיהינום שלהם הוא לראות שוב ושוב את החטאים שעשו
בחייהם או אפילו לבצע אותם. גיהינום של חרטה בו רגשות האשמה
מציפים אותך, שוב ושוב. ישנם אנשים שעינוי שכזה  לא משפיע
עליהם, אלו הם אותם האנשים חסרי המצפון...
אני לא הייתי בין אף אחד מהאנשים האלה. אני פשוט לא זכרתי.
כלום.
בטח תרצו שאני אספר לכם איך הגיהנום נראה... ובכן, הגיהינום,
או לפחות הגיהינום שלי, הוא לא מקום לוהט ואינו מקום רותח מלא
בלהבות. לא מכשירי עינויים, לא שדים מחודדי קרניים שמענים את
הנשמות ולא גופות מזוויעות ומיוסרות בכל מקום. לא, בגיהינום
שלי אין שדים מחודדי קרניים או גופות מזוויעות. בגיהינום שלי
אין אף אחד...

ושם הוא היה. עומד עירום באמצע מדבר. עומד שם, לבד.
הוא ידע איפה הוא היה, לא היה לו מושג למה הוא שם, אבל הוא ידע
שהוא שם, בגיהינום. הפתיע אותו קצת שהמקום אינו כפי שהוא מתואר
בדרך כלל, גם הוא הניח שהגיהינום יהיה מקום שטוף להבות ומכשירי
עינויים, אבל הגיהינום היה שונה ממה שהוא ציפה. כל מה שהוא ראה
היה מישור סלעי שנמתח עד לאיפה שהעין רואה.. בלי ריח, בלי
טמפרטורה ובלי רוח. שממה, במלוא מובן המילה.
הוא נתן מבט על גופו העירום, נעץ מבט באופק האינסופי ופלט אנחה
ארוכה. האפשרות שיש משהו, מישהו, מעבר לאופק, מעבר לשממה
הזאת... הוא היה חייב לבדוק.
הוא הניח שבין הדברים היחידים שיש לו כאן הוא זמן.
הוא צדק.

הלכתי. הלכתי במשך שעות. שעות שהפכו לימים, ימים שהפכו
לשבועות... באיזשהו שלב הזמן כבר לא היה זמן. בלי שמש שתשקע,
בלי אור או חושך. רק מצב קבוע של דמדומים אפורים - יכולתי רק
לנחש כמה זמן עובר. הזמן כבר לא היה זמן, ואני המשכתי ללכת. לא
עוצר אפילו פעם אחת. לעומת זאת לא התעייפתי מהדרך, בכלל לא,
מסתבר שלנשמות אין מגבלות של תשישות ועייפות כמו לגוף האנושי
שלהן. לא תשישות פיסית לפחות...
במשך כל הזמן הזה שהלכתי, הצלחתי לקבע את המוח שלי על ההליכה,
מתעלם מהתשישות הנפשית, לא נותן לה להשפיע. "בסוף תגיע" אמרתי
לעצמי והמשכתי ללכת בשממה האינסופית. השאלה של לאן אני אגיע
הפריעה לי רק במה שנראה לי ככמה שבועות הראשונים...
המשכתי ללכת, בלי שום מושג לאן.
גירשתי מחשבות שאמרו לי להישבר, גירשתי מחשבות שאמרו שהאופק
האינסופי לעולם לא ייגמר ואין טעם אפילו לנסות... "לא! אסור
להפסיק! אני לא אתן למקום הזה לשבור אותי!". דרבנתי את עצמי
בכך שהחלטתי החלטה שבמבט לאחור נראית לי יהירה. החלטתי שאני
אהיה האחד, האחד שיעמוד זקוף מול שליטי הגיהינום ואומר להם:
"נכשלתם! אני לא נשברתי!"
הייתי נחוש בדעתי לעשות את זה. עכשיו אני רק צריך למצוא
אותם...

הוא הלך, והלך והלך... הוא הניח באיזשהו שלב שלפי זמן אנושי
הוא נמצא שם כבר כמה שנים, אבל הוא לא יכול להיות בטוח. הגדרה
של זמן נמדדת לפי עליית החמה ושקיעת הירח. כמה משונה היה לו
למדוד זמן כאשר אין אף אחד מהם.. לא, הוא לא היה בטוח כמה זמן
הוא נמצא שם, הדבר היחיד שהוא היה בטוח זה שהוא צריך למצוא
משהו, לא משנה מה, רמז קטן למשהו אחר שקיים במקום הזה חוץ ממנו
ואדמה סלעית אפורה.
הוא המשיך ללכת, נתן עוד מבט באופק ושוב המשיך. באיזשהו שלב
הוא שם לב שהאופק לא השתנה אפילו פעם אחת. כמו כן הוא שם לב
שהקרקע ישרה בצורה בלתי טבעית, זה נראה לו כמעין בדיחה מרושעת.
בלי סימני דרך או שום דבר שיכוון אותו... הוא הניח שהוא הלך
ישר כל הזמן הזה, אבל גם בזה הוא לא היה כבר בטוח... הוא חשב
על כל אלו והתשישות החלה להשפיע עליו. "לא הגיוני שאין כאן
כלום מלבדי! חייבת להיות דרך! גם אם לא בהליכה..." הוא החל
לחשוב על דברים אחרים שאולי יוכלו לעזור לו ומכל הדברים שהוא
יכל לחשוב עליהם, העובדה שהוא לא זוכר למה הוא בכלל הגיע למקום
המקולל הזה בלטה מכולם. "זו חייבת להיות הסיבה" חשב לעצמו, "אם
אני אצליח להיזכר...".
הוא הניח שאין לו מה להפסיד. זה לא כאילו שלא היה לו זמן.

התיישבתי, או לפחות ניסיתי להתיישב... גיליתי שאחרי כל
הזמן הזה שהלכתי, התקשיתי לעצור את הגוף שלי מללכת. ההליכה
נעשתה דבר בסיסי כמו נשימה, אינסטינקט שהגוף מבצע גם בלי
חשיבה. הרגע שבו חשבתי שלא אצליח לעצור את הגוף שלי היה מבעית,
אבל אחרי כמה... ובכן, השימוש במונחים של זמן נראה כבר מטופש,
אך בסופו של דבר הצלחתי לעצור במקום, ולבסוף להתיישב.
כמה מוזר שדבר פשוט כמו לעצור את הגוף שלך יכול להיחשב לכזה
משימה קשה... כמה מוזר ללא שמש או ירח, ללא מושגים של זמן
בכלל... המקום הזה הוא סיוט, ואני החלטתי שהגיע הזמן שלי
להתעורר.
ישבתי והשתדלתי בכל כוחי להיזכר, להיאחז במשהו שיזכיר לי משהו
מהחיים שלי ומדוע אני כאן, בשום מקום הזה.
ישבתי - ונסיתי להיזכר. זה גם הרגע בו הייאוש החל לחלחל
בתוכי...
שחור. זה מה שזכרתי. שחור. שכחה. שכחה כמו המקום הנורא הזה...
שממה אינסופית.
זעם וייאוש החלו להצטבר בתוכי. איך ייתכן שאדם מנסה לחשוב על
משהו ושום דבר לא עולה לו בראש?!
הזעם והייאוש הצטברו יחד עם תחושת הפחד והחוסר אונים, ובמשך
רגעים ארוכים ישבתי שם והמשכתי לנסות להיזכר אבל תמיד ללא
שינוי. שחור. ישבתי שם, מתוסכל ועייף. ישבתי שם, וצעקתי.

ההד של קולו נשמע למרחקים, או לפחות ככה הוא הניח... הוא ניסה
לצעוק לעזרה, הוא ניסה לשאול מישהו מדוע הוא שם בתקווה שאולי
מישהו יישמע אותו. הוא צעק, וניסה לקרוא לעזרה, אבל הדבר היחיד
שיצא היה אנחה מעוותת.
הוא שכח איך להשתמש בפה, ואיך להפעיל את הלשון...
הייאוש שטף אותו ובפעם הראשונה הוא הבין באמת איפה הוא נמצא,
ושמשם הוא לא ייצא.
הוא הסתכל לשמיים האפורים, הסתכל לעבר האופק שמסביבו, נותן
לזעם ולייאוש להציף אותו...
הוא נשבר.
ידיו התחילו להכות בקרקע הסלעית והוא החל לבכות ולצעוק אנחות
לא ברורות. הוא הכה, והכה. הוא חבט עם ידיו עד שדיממו, ולבסוף
הוא יכל לראות לעצמו את הפרקים, אבל הכאב לא היה קיים בעבורו.

שום כאב, רק השממה.

בסופו של דבר הפסקתי לחבוט באבן, כל גופי ונפשי אומרים לי
לאבד תקווה, אומרים לי להישאר שם, שכוב על הרצפה לנצח נצחים,
אני עדיין מתקשה להאמין שלא נשברתי באותו רגע, אבל אז הסתכלתי
תחתיי... קמתי על רגליי שוב וראיתי שהסלע נשאר שלם וישר, אבל
הדם שניגר מהידיים שלי השאיר כתם אדום גדול על הרצפה. התבוננתי
על השלולית לעוד מספר רגעים, בהבנה שזה הפעם הראשונה שראיתי
צבע שהוא לא אפרורי.
צבע!
אף פעם לא חשבתי שאני אוכל להתרגש כל כך רק מדבר פשוט כמו
צבע... המחשבה שימחה אותי והעציבה אותי בו זמנית. אבל מה שיותר
חשוב, הצבע נתן לי תקווה. קמתי, ושוב המשכתי ללכת.

הוא המשיך ללכת. שוב הזמן נמתח ונראה זניח, שוב הוא התרכז אך
ורק על הליכה. ושוב ושוב הוא אמר לעצמו את אותם הדברים. אסור
לאבד תקווה. לא הוא. הוא לא יישבר.
הוא המשיך ללכת, ולפתע הוא הבחין בנקודה שונה בתוך האפור,
נקודה של תקווה באופק. הוא התחיל לרוץ. אולי עכשיו הוא יינצל,
אולי עכשיו הוא ימצא רמז. אולי עכשיו... התקווה חזרה אליו והוא
המשיך לרוץ, עד שהוא הגיע לכתם. הוא נעצר. נפל על הברכיים
והתמוטט.
הוא איבד תקווה עכשיו, הוא התייאש. נשבר. ושם הוא שכב... על
כתם אדום גדול.

נשארתי שם. שכוב על שלולית הדם היבש שלי. הבנתי את האמת של
המקום הזה, מכאן אין יציאה. שכבתי שם, שכבתי עד שאפילו המחשבות
שלי נהפכו לשממה, וכל מה שידעתי, זה הייאוש...

מישהו אמר שאין מקום איום יותר מהגיהינום.
הוא צדק.