גרסת טיוטה - תסריט
סדרה בהמשכים, דרמה
1.פנים/ דירתו של בן/ יום
1.
בחור בגופיה ובוקסר בחדר לבן מלא ארגזים, פורק ושר שיר של
הסטרוקס.
"איי לוסט מיי טיים וויט יו". מחבר את השולחן הקטן, מסדר את
הרגליים המתקפלות, מחבר מערכת ומכניס דיסק שמשמיע את השיר שהוא
זימזם.
מרים מברשת צבע וצובע את החדר בלבן תוך שהוא שר בקולי קולות
ונותן שואו. (חדר גדול, כנראה סלון מלא ארגזים מכוסים עיתונים
מגינים מצבע).
לפתע יש לו טלפון, המס' חסוי.
הלב שלו דופק. הוא מסתכל ולוחץ על דחה - רגע ברור של חרדה.
שוב צלצול, שוב חסוי. שם על שקט.
חוזר לצבוע ולשיר.
לפתע נכנסת אישה בוגרת כבת שלושים וחמש. נוגעת בו, הלב דופק
כמו בטלפון.
הוא מסתובב, היא חמודה.
בהילוך איטי היד שלה קרבה לווליום... היא מגבירה!
"למה שרק אתה תהנה? ככה אני אשמע טוב גם אצלי"
נעלמת כלעומת שבאה.
הבחור ניגש ומרים מהשרפרף כוס גבוהה מזיעה מלאה בבירה, לוגם.
מתיישב על השרפרף, מניד בכתפיו וקם נחוש להמשיך לצבוע כאילו לא
היה כלום.
הוא מפסיק בעבודה
ניגש לשירותים, מוריד את הבוקסר בזום עליהם, בבת אחת מחזיר
אותם למעלה וממהר לדלת. נועל את הדלת על מפתח ומנעול. חוזר
לשירותים ומשתין, אח"כ מתיישב על האסלה... יש לו עוד משהו תוך
שהוא קורא ספר פסיכולוגיה, הוא סוגר אותו ומעיף אותו לצד ואומר
לעצמו: "את הדפוקים באמת אי אפשר לתקן, רק קצת לשפר."
הוא חוזר על המשפט שוב, בחוסר ביטחון, וחוזר שוב עליו עד שאומר
אותו בביטחון מלא.
הוא לוקח נייר וטוש ורושם את המשפט ותולה אותו עם מגנט על
המקרר.
נשמע צלצול בטלפון הביתי.
בחור: "הלו."
מתקשר: "מה המצב?"
בחור: "המצב הוא שאת הדפוקים א"א לתקן רק לשפר".
מתקשר: "מה?"
בחור: "מה שאמרתי" - חוזר על המשפט
מתקשר: "אז מה זו המנטרה הזו?"
בחור: "זו הסיבה שממחר אני לא בא ללמוד יותר פסיכולוגיה".
מתקשר: "התחלנו עם החוסר ביטחון?"
בחור: "הלוואי, אבל זה ודאי, אני משתחרר. אני גר לבד, חושב לבד
ועכשיו סוף סוף הבנתי לבד."
מתקשר: "אתה חזרת לעשן את זה? ליקקת משהו? או שאתה סתם דפוק?"
בחור: "כנראה דפוק, ואז א"א לתקן אותי".
מתקשר: "אני באה אלייך".
בחור: "לא, לא עכשיו. אני עייף, מחר, מחר זה טוב".
2. פנים/ דירתו של בן/ יום
2.
שני (בלונדינית, חמודה, לא כוסית, חמודה) עומדת על מפתן דלתו
של הבחור ונכנסת פנימה. הבחור ישן על מזרון בין הארגזים,
הגרביים שלו מבצבצות תחת השמיכה והוא לבוש גופיה שחורה עם כתמי
צבע לבן, שני עוברת בין החדרים הריקים והלבנים עד שמגיעה לחדר
בו ישן הבחור. היא פותחת את התריסים. הוא זז לצד השני של
המזרון. היא מדליקה את הרדיו לקולו של רזי ברקאי ומזיזה את
הבחור בכתף וקוראת בשמו: "בן"
בן: "נו, די אני עייף".
שני: "נו, בוא צריך ללכת ללמוד".
בן: "חשבתי שסיכמנו לגבי זה אתמול".
שני: "אתה מוכן להסביר לי, אני ממש לא מבינה למה אתה ככה?"
בן: "די, נמאס לי מהכל בטח מהמירוץ הטיפשי הזה, אני שובר את
הכלים וישן".
שני: "אתה רוצה אולי להתעורר קודם?"
בחור: "כן". הוא מריח את עצמו, "איכס, אני ג'יפה, אני הולך
להתקלח".
שני: "אני יעשה לך משהו לשתות?"
בן: "לא, לא צריך. גם לא נראה לי שיש לי כאן קומקום, אבל יש לי
מיץ, אני אשתה מיץ. איכס, אני ממש מצחין, סיגריות, זיעה, צבע
ושכרות, איך נגעת בי בכלל?"
שני: "אה, זה לא כזה נורא".
בן: "פסק זמן, אני מתקלח נדבר אח"כ".
שני: "טוב". שני מסתובבת בחדר, "מה אתה צובע לבד?"
בן: "כן, זה כיף כזה".
הם ממשיכים לדבר תוך כדי שהוא במקלחת - כשהיא מלוכלכת קשות ורק
הוילון שמכסה אותו תוך שהוא מדבר איתה נראה חדש.
שני: "תגיד יש לך פה רהיטים בכלל חוץ מהארגזים האלו?"
בן: "בערך, זה מה שמכוסה שם בחדר ויש עוד חלק מהדברים שלא
הבאתי פשוט מהבית של ההורים שלי. חוץ מזה נראה לי שזה הזמן
לקנות קצת דברים חדשים. זה גם כיף כזה להחליט סוף סוף איך
המגורים שלי יראו. זו הפעם הראשונה שאמא שלי לא תכפה עלי משהו
או לחילופין הרס"ר. אני בכלל נכנס לאקסטזת עצמאות"
שני: "אני חוששת ששמתי לב".
בן: "מה? את נשמעת מודאגת. היית מתה שגם לך זה יקרה".
שני: "ממש, טמבל. אתה באקסטזת אינטפנטיליות לא יותר מזה, היית
צריך להישאר עוד קצת עם אמא."
בן: "כן, רק זה חסר לי".
שני: "נראה לי שזה בדיוק מה שחסר לך".
בן: "מה באת לעצבן אותי על הבוקר?"
שני: "התפרצתי לדלת פתוחה אני מבינה, סיפרת לה כבר מה החלטת?"
בן: "זה לא עניינה".
שני: "איך בדיוק זה לא עניינה?"
בן: "זה החיים שלי".
שני: "מה קורה? שנים של רגש ומודעות נמחקו לך מבירה אחת?"
בן: "אם הבירה הייתה הסיבה הייתי צריך לשתות עוד ומזמן".
שני: "וואי, תתקלח כבר י'קרציה".
בן מגיע עם מגבת על הצוואר ואחת כרוכה סביב המתניים למטבח. שני
בינתיים שותה קפה.
שני: "נו אז תגיד ולא תלמד? מה כן תעשה? מה? תלמד משהו אחר?
תעבוד? מה? מה התכנית שלך?
בן: "אה! איך עשית קפה?"
שני: "אפשר לחמם מים על הכיריים, אתה יודע (בציניות), אבל אל
תשנה נושא, נו מה התכנית שלך?"
בן: "אין לי משהו מוגדר".
שני: "וואי, תקשיב לעצמך, אתה ממש ילד קטן. די, מה יש לך? למה
לעזוב מקצוע שאתה טוב ומבין בו?"
בן: "זה לא מה שאני רוצה".
שני: "מה אתה רוצה?"
בן: "אני יודע מה רציתי והדרכים שבחרתי עד עכשיו לא הובילו
אותי להגשמת שום חלום.
פעם רציתי להיות שחקן כדורסל אבל אז לא היה לי רצון להשקיע, אז
זה התפוגג. אח"כ רציתי לפחות להיות תלמיד מצויין אבל הייתי
עצלן. חשבתי להיות איש צבא מהולל אבל אז ראיתי מזה צה"ל - צבא
חכם וקטן בתחת שלי. מייד חלמתי על משפטים, אבל אני לא דברן
אגרסיבי. רפואה, לזה לא יכולתי להתקבל בגלל הציונים
ופסיכולוגיה הייתה אופציה שהכי התאימה תחת הנסיבות אז בחרתי
בזה. מעולם זה לא היה חלום שלי ולא גם שאיפה.
שני: "אבל אתה טוב בזה, אנשים בחוג מקנאים בך על התפישה שיש לך
על המקצוע, אני מקנאה בך, אני לומדת ממך ואתה לא איש מקצוע
עדיין, המרצים מאוהבים בך, למה להפסיק?"
בן: "בואי נניח שאני יהיה פסיכולוג, איך בדיוק אני יכול לעזור
לאנשים? זה האסימון שנפל לי אתמול".
שני: "אתה יודע טוב מאוד כמה אנשים משתמשים בשירותים האלה וכמה
זה חשוב".
בן: "בחייך, אם אתה מודע מדי לעצמך אז פסיכולוג לא יעזור לך,
אם אתה לא מודע בכלל הסיכויים שתעזור לעצמך לא קיימים. נשאר רק
מרווח קטן של מטופלים שאם יש להם מודעות מסויימת אתה צריך
להעלות אותה בכפפות משי שלא תעלה אותה מדי ואז אתה לא יכול
לעזור ולכן המקצוע הזה רק משפר דפקטים ולא מתקן אותם ולכן אני
מוותר עליו. עם כל התפישה שלי אין סיכוי שאת זה אני ישנה
ושיפורים אני לא רוצה לעשות".
שני: "גם אם אתה צודק האנשים שכן עוזרים להם משתפרים משמעותית
בסופו של הליך גם אם הוא ארוך. הרי העבודה הזו היא בעיקר
סבלנות לגרות ולפרק משהו ממה שהוא רגיל לעשות ועושה שנים, מן
הסתם זה תהליך ארוך".
בן: "זו עבודה סזיפית ומיותרת, מי שדפוק נשאר דפוק. אולי הוא
יהיה דפוק מינוס ומי שלא את הפיתרון הוא לא חייב לקבל דרך
פסיכולוגיה שהיא איטית יותר. האלטרנטיבות היום מגוונות
והפסיכולוגיה לצערינו די נשארה מאחור.
שני: "אז ממש חשבת על זה בצורה רצינית כל כך?"
בן: "כן חומד, נו מה אני מנסה להסביר לך כבר מאתמול".
שני: "אז סתם באתי לשכנע אותך?"
בן: "כנראה".
שני: "אבל איך אני אלמד בלעדייך?"
בן: "תלמדי עם שלומי".
שני: "איכס, עם הבבון ההיפראקטיבי הזה?!"
בן: "אם היה לי חצי מהכח רצון של הבבון ההיפראקטיבי שלך הייתי
עכשיו מרוויח הון מלשחק כדורסל".
שני: "הבבון שלי" צוחקת
בן: "הבבון שלך" צוחק גם.
בן ניגש לשני לחבק אותה, היא מזיזה אותה ומסתכלת לעבר המתנים
שלו, "תיזהר עם הדבר הזה" היא אומרת. הוא צוחק ומנשק אותה
ברכינה.
שני: "אז מתי אני יראה אותך?"
בן: "אל תהיי טיפשונת, למה הבאתי לך מפתח? מתי שאת רוצה את
באה".
שני: "אז אני עוברת לפה".
בן: מצחיק, אני עדיין במסגרת חגיגות העצמאות שלי".
שני: "אתה מבטיח לי שאתה עוד חושב על זה?"
בן: "טוב".
שני: "טוב".
בן : "אז ביי".
סוגר את הדלת ונשען אחורה. מדליק סיגריה ומחמם במיקרו פופקורן.
מחבר את הוידאו ומכניס קלטת. צופה בחוק וסדר.
פתאום הוא אומר: "גברת רייס, לדפוק בדלת את לא דופקת?"
זום אאוט
הגברת מאתמול עם הווליום, במיני וחולצת כפתורים.
גב' רייס: "אני? לא אני לא דופקת, ואתה?"
בן קם וזורק את המגבת שהייתה לו על הכתפיים וניגש אליה.
בן: "אני דווקא נוהג לדפוק, זה מנומס". היא צוחקת ומנשקת אותו,
הוא מחזיר לה. היא מורידה לו את המגבת והם עושים את זה על
המזרון שהוא יושב והיא יושבת עליו פנים מולו, תוך שהם מתנשקים
ועושים את זה. הסצינה מסתיימת ב: שיר של ג'נסיס, invisble
touch.
3. פנים/ חוץ / דירתו של בן וברחוב מחוץ לדירה/ יום(מוקדם
בבוקר) 3.
בן לוקח תיק ושם בו חולצה, תחתונים, גרביים, דיסקים ספר (ארמון
הירח של פול אוסטר), סלולרי, ארנק ודאודורנט. הוא לבוש בגופיה
ותחתונים אז הוא מוסיף על עצמו ג'ינס ומשקפי שמש. לוקח מהמקרר
בקבוק עם מים קרים ומרכיב משקפי שמש. הוא מניח את התיק ליד
הדלת ועושה סיבוב בבית לבדוק כי כל החלונות סגורים. הוא יוצא
ונועל את הדלת. יורד מהר במדרגות וניגש לאוטו שלו שחונה על
המדרכה, סובארו אימפרזה. הוא נכנס, על השעון באוטו חמש am ועל
השעון על היד שלו חמש ורבע הוא מתניע ויורד לאט מהמדרכה לכביש,
נשמעת חריקה והוא טס מהאזור.
4. חוץ/פנים/ כביש החוף ובאורחאן הכרמל/ יום
4.
כביש החוף, השמש מתחילה לבצבץ, בן מחליף דיסק באוטו נשמע שיר
של דרים טיאטר והוא חולף על ניידת משטרה, כשהוא עובר אותה השיר
מתחיל להיות אגרסיבי והוא מאיץ, המחוג מראה 140 קמ"ש. הוא מגיע
למחלף זיכרון ויורד. הוא ממשיך לכביש 70 ויורד במחלף אליקים
ועוצר באורחאן. הוא מחנה ליד הפתח כבר 6:30 לפי השעון של
האוטו, הוא נכנס לשירותים המעוצבים, המצלמה מתמקדת בתמונות
שתלויות בשירותים בזמן שהוא משתין - הקול של הפיפי ברקע. הוא
מרים את משקפי השמש לראשו וניגש לשטוף ידיים הוא מפיעל את
המייבש ידיים, מסנן כוס אמק זה לא מייבש, חוזר לתא שירותים
ומוציא המון נייר טואלט ומנגב בזה. הוא יוצא החוצה וניגש
לכספומט ומושך 100 שקל. הוא מסתכל על הבורגר קינג וניכר כי הוא
מצטער שהוא עדיין סגור. הוא ניגש למסעדה של יוטבתה ומזמין שוקו
ובורקס לדרך.
הוא יוצא למכונית ויוצא חזרה לירידה למחלף, הוא מאותת ימינה
ובסוף ממשיך ישר ולא יורד חזרה לכביש 70 אלא ממשיך ישר ואחרי
כמה ק"מ הוא יורד לדרך לא סלולה מלאה באבני חלוקים. הוא עוצר
ליד שולחן עץ ביער מוציא את האוכל ושם על השולחן ומגביר את
העצמה של המוזיקה ברכב שתישמע גם בחוץ, סוליטרי של ויאנדוי
ניישן.
מונולוג של בן כשיש עליו קלוז אפ תוך שהוא שותה שוקו ואוכל את
הבורקס:
כללים, חוקים שגעונות, אני לא יודע מה אני רוצה. חוק ראשון:
גבר בוכה זה תמיד מראה מגעיל, אישה בוכה זה תמיד שובר לב. אני,
אני בוכה לבד בשקט ואני מתאפק אפילו אם סרט כמו קוליה חותך
אותי בסכין קהה. אז יש מאפיינים דומים לכולם אז אני בוכה אתה
בוכה את בוכה מי לא בוכה? אבא שלי לא בוכה ולמרות זאת אני בוכה
אבל אני כבר גדול אני בוכה רק לבד ושהדלת סגורה על מנעול ויש
מוזיקה שתסתיר אם אני ממרר בבכי במיוחד שאני נזכר בסבא. לא אני
כבר לא בוכה מחוסר אונים, משום מה אני חושב שאני כל יכול וזה
רק עניין של זמן עד שהעולם יפול לרגלי יש לי ביטחון מופרז
בכישרון שלי וביכולת שלי גם לפרנס וגם למלא את עצמי.
זום אאוט, רואים את בן מספר את זה לציפורים שהוא מאכיל בשאריות
של בורקס.
ג'יפ נכנס מהצד השני של היער שלא ממנו נכנס בן והציפורים עפות
ששומעות את המכונית, בן עושה את אותו דבר ונכנס מהר לאוטו ושב
על עקבותיו.
הוא ממשיך צפונה יותר, כביש צפת הוא עוצר בקיבוץ וניגש לברר אם
יש צימר פנוי, הפקיד המקומי מסתיר את האושר שיש לו לקוח באמצע
השבוע ובודק אם יש לו מקום ביומן, הוא אומר: בדיוק התפנה לנו
היום מקום אני אבל צריך לבדוק שהוא כבר מוכן, חכה כאן. בן
מחכה. כעבור שלושים שניות בול הוא חוזר ומודיע שהכל מוכן ואפשר
להיכנס לחדר. בן עוקב אחריו לחדר שהוא אכן יפה מאוד. יש לכם
בריכה או משהו? שואל בן, לא, יש לנו יותר טוב, ג'קוזי בחדר,
הוא ניגש למרפסת ומראה לבן. בן אומר אתה ממלא לי? כן, תודה
רבה.
מעבר זמן
בן בחלוק לבן מתכונן להיכנס לג'קוזי ואז הוא נבהל מצלצול
הפלאפון, על המסך הוא רואה: גב' רייס, הוא נרגע ומחייך ולוחץ
על סנד.
בן: "גבירתי למה זכיתי שאת מתקשרת, אני מקווה שלא מדובר באיזו
הפגנת חיבה מצידך?"
אומר בקול מתגרה וציני.
גב' רייס: "תתפלא אבל חיפשתי אותך היום ומאוד התאכזבתי שלא
היית".
בן: "תתפלאי את אבל אני משום נכנסתי לגיל מעבר מוקדם וברחתי
לצפון".
גב' רייס: "אז בגלל זה אתה שוכב עם נשים צעירות".
בן: "בדיוק, את יודעת מה, דווקא זה היה אינסטנקטיבי אבל היה
יכול להיות נחמד אם היית איתי, אני בג'קוזי עכשיו".
גב' רייס: "סקס במים, אתה צריך עוד אימון לפני שאנחנו נעשה את
זה".
בן: "סוטה, אולי חשבתי רק לחבק אותך בזמן שאני קורא ספר?"
גב' רייס: "שמתי לב האמת שיש לך מן רצון כזה שהאישה איתך תהיה
כביכול חכמה אבל מה שחשוב לך זה שהיא תתאים לך בבית שחי ותרד
שתדחוף לה את הראש למטה".
בן: "אם זה כך מה זה אומר עלייך?"
גב' רייס: "שכל החוויה הזו שלנו שמבגרת אותך ומצעירה אותי רק
הפכה אותי לטיפשה כמו הבחורה הזו שהייתה אצלך אז בבוקר".
בן: "אני המום, לא רק שאת ממש לא קולעת למטרה של היחסים שלי
ושל שני אלא שאת גם עוקבת אחרי, את כבר מפתחת רכושנות, תיכף
תגידי לי שאת בדרך לכאן".
גב' רייס: "דבר ראשון אם רק תיתן לה סימן היא צוללת לך כמו דקר
השני הזו למזלה עוד אין לה ביטחון לעשות את זה כמוני. דבר שני
אני מחבבת אותך אני לא מכחישה את זה, ואם היית יותר רציני לגבי
הייתי נוסעת, אבל שנינו יודעים מה פני הדברים".
בן: "רענני את זיכרוני מהם פני הדברים?"
גב' רייס: "פני הדברים הם שאני מבולבלת כמעט כמוך מכל המיני
סדרה הזו של המער' יחסים בינינו ואתה כנראה באמת בשלב שעובר
בחיים, אני בסך הכל מחפשת קצת חום ואתה נותן לי את זה אחרי מין
שבינתיים מספיק לי אבל זמן משנה דברים, אתה יודע.
בן: לילי, אני צעיר אני לא יודע עוד מה זמן משנה אני יודע
שהייתה לי הרגשה חדשה לגמרי מאז שעשינו את מה שעשינו אצלי
בבית, וזה דרך אגב די ליווה אותי לאורך הבוקר, הנסיעה הזו
חשבתי לפחות, נועדה לחשוב קצת, נכון גם על הדרך שלי בחיים אבל
לא רק מקצועית אלא גם רומנטית ואם את חושבת שלא מספיק לך רק
זיון קל שמלווה אח"כ ברבע שעה של התכרבלות מאולצת את יכולה
להגיד אולי בצד השני יש ילד שמפחד ממך ורוצה גם שתשני איתו כל
הלילה כי הוא גם צריך חום ואהבה שהוא על צומת דרכים לא ברורה
לחלוטין. איזה מצחיקה את, אם הייתי יודע הייתי לוקח אותך איתי
והיינו".
גב' רייס: "אולי תחזור אני עוד שניה מתחילה לבכות".
בן: "אל תהיה אישה עכשיו, אני אחזור מחר אני מבטיח, בדיוק
חשבתי על בכי היום, את לא חסרת אונים אין לך מה לבכות".
לילי: "תגיד משהו בן".
בן: "מה להגיד לילי?"
לילי: "אני דפוקה ואתה רק מנסה לשפר אותי?"
בן: "לא, את לא הבנת, אני דפוק ואי אפשר לתקן אותי"
-סוף פרק ראשון- |
