"דני, התחילה מלחמה?" אורי שאל בקול מבוהל וזוג עיניים
גדולות.
עברו כמה שבועות מאז ששמעתי את אורי מדבר אלי בפעם האחרונה
וכבר התחלתי לחשוב שלא אשמע. "מלחמה אורי? מה פתאום מלחמה?"

אורי חולה במה שהרופאים מגדירים כמקרה חמור של 'ADHD' שזה
Attention deficit hyperactivity disorder שזאת ההגדרה רפואית
למצב של הפרעות קשב וריכוז. ובמילים אחרות, מאז שאורי בן
שמונה, הוא לא מסוגל לשלוט בריכוז שלו מספיק זמן כדי לייצר
שיחה נורמלית, או לשים לב מה שקורה סביבו. אי אפשר לצפות מתי
אורי יגיב למשהו, ומתי הוא ישאר מרוכז בעצמו ואפטי לסביבה. רוב
הזמן הוא משמיע קולות לעצמו, משתולל, או סתם בוהה באוויר.
לפעמים פרסומת בטלוויזיה, לפעמים צליל שיעול, לפעמים אור ניאון
מהבהב ולפעמים הוא מתעורר לכמה שניות ומדבר כמו ילד רגיל,
ונעלם חזרה.

אורי ואני גרים עם הורי בקומה העליונה, מול בית הקברות הצבאי
בחיפה. אם תרצו, אפשר להגיד שהם גרים לנו מול הבית. חוויה
מוזרה לגדול מול בית קברות. לפני הרבה שנים, כשאורי היה בן חמש
ואני בן תשע, אהבנו לצאת בחושך לבית הקברות עם פנס קטן ולטייל
בין הקברים. אורי היה בוחר קבר, אני הייתי מקריא לו מה כתוב על
המציבה והוא היה ממציא סיפור חיים שלם על המנוח, שיהיה לי
מצחיק. הרבה בחורים צעירים בני 19 או 20 קיבלו חיים חדשים דרך
מילותיו וסיפורי של אורי. אני זוכר במיוחד בחור בשם רונן, שזכה
להיות ממציא כרטיס האשראי לפני שנפל מהקומה השנייה ומת בנפילת
הבורסה.

אחת לכמה זמן נפטר איזה חייל חשוב, או איזה אלוף והשכונה שלנו
הופכת להיות השכונה הכי חשובה בארץ. אנחנו מתיישבים במרפסת
ומשקיפים על הפסטיבל. קודם באים המאבטחים שסורקים את הרחוב ואת
בית הקברות. הם באים עם אוזניות ומסתובבים בין הקברות ומדברים
למכשירי הקשר. אורי היה אומר שהם בעצם מדברים עם המתים, אני
תמיד אמרתי שזה באמת יכול להיות.
אח"כ באים סדרנים שמותחים גדירות ומסמנים את דרכי הגישה אל
הקבר.
כשעה לפני הטקס מגיעה המשטרה וחוסמת את כל הרחוב. כמה דקות
אחרי זה, מוריס השכן, היה מגיע ומתחיל לריב איתם שיתנו לו
להיכנס עם האוטו. בסוף תמיד היו מכניסים אותו ואבא היה אומר
שמוריס יצליח להיכנס עם האוטו, גם להלוויה שלו.
אח"כ מתחילים להגיע האנשים, ברגל, מתחת למרפסת שלנו. אם המת
היה בעל דרגה גבוהה, או שהוא נהרג בפעולה של הצבא, אז באים מלא
אנשים. אמא תמיד אומרת שככל שהאדם שמת, נהרג בצורה יותר
מטופשת, באים יותר אנשים. אורי ענה לה פעם שהוא היה רוצה למות
בצורה מטופשת, אז היא הורידה לו סטירה והוא כמעט נפל מהחלון.
אם יש גשם, זה הכי יפה. עשרות מטריות שמטיילות בין הקברים
נראות מלמעלה כמו נקודות צבעוניות בין פסים לבנים.
הטקס נמשך בדרך כלל שעה ובאמצע הטקס יש מטחי יריות שיורים
לזיכרו של הנפטר. אני תמיד צוחק שבסוף הם עוד יהרגו מישהו
שיעמוד במקרה על הגג של הבית שלו בשכונת בכרמליה. אני תמיד
בודק בעיתון יום אחרי, אבל בינתיים הם עוד לא הרגו אף אחד.

היום יש טקס חשוב, כמו שלא היה פה כבר שנים. איזה אלוף נפטר
מהתקף לב וכל התקשורת תבוא לפה. טלוויה ועתונים, רמטכ"ל ושר
הבטחון וכל מיני אנשים חשובים. אמא קנתה גרעינים וסדרה שתייה
על השולחן במרפסת. עוד מעט אבא יחזור מהעבודה וכולנו נתיישב
לראות את החגיגה.
דפיקות בדלת. אמא הלכה לפתוח ובדלת עמדו שני חיילים. אחד עם
נשק והשני מבוגר יותר עם דרגה גבוהה. אורי נעמד לידי ושנינו
הסתכלנו על אמא עם החיילים בדלת. אמא הקשיבה למבוגר מדבר,
ניגבה את הידיים בחלוק המטבח, אמרה משהו והכניסה את החייל
הצעיר הביתה.  
אורי הסתכל אלי ושאל:  "דני, התחילה מלחמה?" "מלחמה אורי? מה
פתאום מלחמה?" עניתי לו, אבל האמת שלא הייתי בטוח מה קורה.
החייל חצה את הסלון בהליכה מהירה ועבר אותנו מבלי להתייחס
לקיומנו. אורי תפס לי ביד ומשך אותי אחרי החייל. החייל יצא
למרפסת ועקף את השולחן הערוך, אנחנו אחריו. הוא הלביש אוזניה
מאחורי אוזנו, הניף את הרובה שלו, פתח זוג רגליות והשעין אותם
על המעקה. אורי נראה מבוהל והחדיר ציפורניים עמוק בתוך היד
שלי. עיניו קיפצו בעצבנות ביני לבין מעקב אחרי החייל. משכתי את
אורי והלכתי למטבח, לשאול את אמא מה קורה. אמא אמרה שזה חלק
מהאבטחה ושהצבא רוצה למקם תצפית מהמרפסת שלנו. ניסיתי להגיד
לאמא שהיא לא היתה צריכה להכניס אותו ושיש לנו זכות לשבת
במרפסת שלנו ולפצח גרעינים כשיש הלוויות. אמא אמרה כל הזמן
שאין מה לעשות ושלפעמים צריך לוותר. אמרתי לאורי שאבא לא היה
מוותר, סתם ככה, על המרפסת שלנו. פתאום שמתי לב שאורי כבר לא
לידי. "אורי" קראתי לו, "אורי?"
"אני כאן" שמעתי את אורי עונה לי מהמרפסת. אורי ישב על השולחן
ליד החייל. הוא ישב ברגליים מפושקות וחייך אלי. "אתה מבין
דני", אורי אמר, "יוסי הוא חלק ממעגל האבטחה החיצוני, שאמור
לתת בקרה מרחבית ונקודתית במקרה של אירוע". החייל חייך אלי
חיוך מלא שביעות רצון לפני שחזר להפנות מבטו לעבר בית הקברות.
אחר כך, אורי ישב איתי ועם החייל שעה במרפסת וסיפר לנו סיפור
על כל אחד מהמבקרים בלוויה. היתה שם אישה עם כובע מצחיק, שאורי
אמר שהיא עובדת בצביעה ושהכובע הוא כדי שהשיער לא יתלכלך בסיד.
היו שם שני חברה שאורי אמר שהם מנקי חלונות ושהם באים להלוויה
כי הם חושבים על השלמת הכנסה. החייל היה מבסוט, אבל ביקש מאורי
שלא יפריע לו בתפקיד. אורי לא הפסיק, אפילו לשנייה הוא לא
הפסיק. שנים שלא צחקתי ככה, עם דמעות בעיניים.
אחרי שעה אבא בא הביתה וכעס על אמא שהכניסה את החייל הביתה.
במילא החייל כבר קיפל את הציוד מהמרפסת והתכונן ללכת. לפני
שהוא יצא מהבית החייל התכופף לאורי, קרץ לו, נתן לו ניעור טוב
וטפיחה על שערות ראשו ואמר: "אתה ילד מדהים אורי, מדהים".
מאז אותה הלוויה, מאז אותו יום, מאז אותו חייל, אורי השאיר את
המחלה מאחור. אנחנו כבר לא יושבים במרפסת לראות הלוויות ורק
אורי ואני נעמדים במרפסת ומשקיפים לבית הקברות. בראש אורי
מתכנן מערך אבטחה חיצוני, ומספק בקרה מרחבית ונקודתית במקרה של
אירוע, אבל בלב הוא בסך הכל ממציא סיפורים שיהיה לי מצחיק.