יש אנשים עם שאיפות בחיים; אני בסך-הכל רוצה לעשות דבר אחד,
ואחריו אוכל למות בשקט. הדבר הזה הוא לפגוש את אדם, ההוא מאדם
וחווה.

כבר תכננתי הכל. איך כשאני אפגוש אותו, אני אגיד לו שלום יפה,
ואדפוק לו את המכות של החיים שלו. אחרי הכל, בגללו אנחנו לא
בגן-עדן. ואז, אחרי שאני אפרוק עליו את כל התסכולים שלי, והוא
יהיה מפורק - אני אקח אותו לשיחה בארבע עיניים. בשיחה הזאת אני
אשאל אותו רק דבר אחד; אם התפוח המחורבן היה שווה את זה.

כל לילה לפני ארוחת-ערב אני מתאמן על השיחה הזאת; חשוב לי
להגיע מוכן. על המכות אין לי מה להתאמן, אני חגורה שחורה
בג'ודו.
כל פעם אני גם ממציא תשובה אחרת, כדי לעשות את זה מעניין; אבל
עד היום אף תשובה לא הייתה מספיק טובה בשבילי.
אני גם יודע שהסיכוי שאפגוש אותו הוא קלוש; בכל זאת, עברו מלא
שנים מאז שזה קרה. יכול להיות שהוא מת, או שעבר לארץ אחרת כי
כאן היה לו חרא. בכל מקרה אני ממשיך להתאמן, ומאמין שכן ניפגש
יום אחד; הרי בלי אמונה לא נגיע רחוק.


יום אחד הלכתי לי בשינקין, בדרך לבית-קפה האהוב עליי. פתאום
ראיתי מולי, הולך ברחוב, בחור רזה ונמוך. הבחור הזה לבש חליפת
עלי תאנה, החזיק ביד אחת כלוב עם נחש וביד השנייה שקית עם
תפוחים; "יונתן", נראה לי. ישר ידעתי שזה הבן-זונה.

עצרתי לידו ושאלתי אותו אם הוא אדם. הוא היה המום מזה שמישהו
מזהה אותו אחרי כל השנים שעברו, ואמר שזה באמת הוא; אותו אחד
מגן-עדן. חייכתי אליו, והוא חייך בחזרה. לא היה לו מושג מה
הולך ליפול עליו. לקחתי אותו הצידה, ופירקתי לו את הצורה.
בעיטות, אגרופים, משיכות בשיער; הכל עשיתי לו. נראה היה שהוא
מקבל את זה בשלווה, כאילו הוא רגיל לקבל מכות.
אחרי איזה שעה, כשסיימתי, לקחתי אותו איתי לשתות קפה. הגיע
הזמן לשאול את השאלה. נתתי לו לקחת שלוק מהקפוצ'ינו, שיירגע
קצת מהמכות, ואז שאלתי אותו אם התפוח המחורבן היה שווה את זה.

אני חייב להודות שהתשובה שלו קצת הפתיעה אותי; הוא אמר שכן. זה
די עיצבן אותי, ומצאתי את עצמי מתלבט; אם לתת לו עוד מכות או
לבקש שיסביר את עצמו. בסוף הלכתי על האפשרות השנייה, למרות שזה
לא היה בתוכנית המקורית.

הוא התחיל לספר לי איך היה שם, בגן-עדן. הכל היה יפה, עצים
ופרחים מסביב; מפלים של מים ושמש שזורחת כל היום.
ואיך שכל היום הוא רק זיין שם את חווה; על הדשא, על העצים,
מקדימה ומאחורה - ואיפה לא בעצם. והחיים נראו כמו סרט פורנו.
אבל אז נמאס לו מהחיים הסתמיים האלה; הכל היה פשוט מדי, לא היה
צריך לחשוב. ובנוסף לכל, אלוהים העיק עליהם. הרי לא היה עדיין
עולם כמעט, ואלוהים היה אחראי רק על שני אנשים. הוא נצמד
אליהם, ונכנס להם לנשמה. אי-אפשר היה לתקוע גרעפס בלי שאלוהים
יגיד לבריאות.

וחוץ-מזה, כל הקטע של העירום התחיל להרגיז. "אם הייתי רוצה
להיות נודיסט, הייתי הולך לחוף של נודיסטים; ולא לגן-עדן", הוא
אמר. ואם דורכים בטעות על חרא, זה ישר נמרח על הרגל.

אז הוא וחווה חיפשו תירוץ לברוח משם, והתפוח היה הפתרון
המושלם. ובאמת אחרי התקרית עם התפוח, הם עברו משם מהר מאוד.
ואחרי שעברו, החיים הפכו לטובים; הם הסתובבו עם בגדים והעסיקו
את עצמם בעבודה. שום-דבר כבר לא היה פשוט וברור מאליו, ואלוהים
יצא להם סוף-סוף מהווריד.

כשאדם סיים את ההסבר הזה, הוא התחיל הסבר אחר. "לא מעניין אותך
איך זה שאני עדיין חי?", שאל אותי. ואותי דווקא עניין איך
מישהו שחטף כל-כך הרבה מכות יכול לדבר כל-כך הרבה; ועוד עם זה
שהביא לו את המכות. אז אמרתי שלא ממש, אבל הוא כבר היה בשוונג
של ההסברים ואי-אפשר היה לעצור אותו. הוא אמר שהאדיוט שכתב את
התנ"ך שכח לכתוב שחוץ מהעונש של הגירוש מגן-עדן, היה עוד עונש.
העונש הזה היה, שהוא וחווה אף-פעם לא ימותו; כדי שיסבלו לנצח
בעולם הזה ולא יהיה שום סיכוי שיחזרו לגן-עדן.
אז שאלתי את השאלה המתבקשת; אם הם לא מתים, אז איפה חווה. "אה,
היא נפטרה מסרטן לפני עשר שנים", אדם ענה לי. "יש דברים מעל
אלוהים", הוסיף.


הקפה נגמר, ונפרדנו כידידים; לא לפני שהרבצתי לו עוד קצת. הקטע
העצוב היה, שהייתי עוד יותר מתוסכל ממה שהייתי לפני שפגשתי
אותו. בגלל אדיוט אחד, שהעדיף מסובך על פשוט, כולם צריכים
לסבול. ובמיוחד אני.
טוב, לפחות עכשיו שפגשתי אותו, אני אוכל סוף-סוף למות בשקט.