עין אחת כחולה, עין אחת חומה.
כל כך עצובה עין, עין לעצמה.
העצבות בים כל כך גדולה,
ממש כמו בעין עצמה.
הילדה עם העינחים העצובות,
כל כך עצובה, כל כך בודדה,
כל כך שברירית.
ואז היא תפגוש את האחד,
ותתחיל לחייך, העיניים יאירו לכל
אך אז הוא יפגע בה, יפגע בה חזק
והחיוך ימחק, ימחק מיד.
והיא תחזור להיות הילדה עם העיינים העצובות,
ויום אחד בנה ישאל
"אמא למה יש לך עיניים עצובות?"

עין אחת כחולה, עין אחת חומה.
כל כך עצובה עין עין לעצמה.
העצבות בים כל כך גדולה,
ממש כמו בעין עצמה.
הנה היא בת 30, עדיין עם אותן עיניים,
עצובות, בודדות, כל כך שבירות.
היא עדיין לא שכחה את אותו אחד
ששבר את ליבה, שבר חזק.
כל כך גדל המרחק, המרחק בין שמחה
לעצב. ופתאום,טלפון.
זה ההוא, שובר הלב,
הוא מבקש לראותה, במקום העצוב ביותר,
בים, היא מתחמקת, מתרצת תירוצים, אך לבסוף
נעתרת לבקשתו,
הם נפגשים, הוא מתנצל, ואומר
העיינים שלך כל כך עצובות, ממש כמו
הים עצמו, כל כך בודדות, ושבריריות,
הוא מבקש לתקן את הטעות,
שהזמן יחזור לאחור, אך היא מסרבת
אינה מוכנה לשבור, את ליבה בשנית,
היא אינה מאושרת, היא הילדה עם העיינים
העצובות, כל כך עצובות,
כל כך בודדות, כל כך שבריריות.
וביום הולדתה ביקשה משאלה
להיות האישה, עם חיוך של שמחה,
המשאלה התגשמה, אך היא נשארה אותה אחת,
הילדה עם העיניים העצובות,
העצבות בים כל כך גדולה,
ממש כמו בעין עצמה,
בים היא תמות,
כסמל לעצבות, שבו, שבה, שבכולנו.