[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הוא היה תלמיד ישיבה
כל היום למד על רבי אלעזר ורבי חנניה.
בפרקי אבות ניתח משנה אחר משנה
ומדי שעה הגה דינים בהלכה.



פעם , דודה רחוקה אמרה לי שהוא היה צריך
להיות רב גדול בישראל: " מרדכי סופר סת"ם,
ינון מתקין מזוזות, זכריה היה מוהל מכובד, ועזרא
היה צריך להיות רב גדול..."



אבל הוא לא היה רב גדול...הוא בעט בדת.
"מה קרה לך, הוא היה הולך איתי לעשן בשבת ביער שם...
לא ביער, איך קוראים למקום הזה נו... עם התפוזים... כן,
בפרדס."



בכל פעם שהיינו הולכים לסבא לפני שנפטר, היה אבי מקשט את
ראשו בכיפה, ואני אומרת "מקשט" הואיל והכיפה מאוד הלמה את
ראשו המאפיר, אך הוא שם אותה רק מתוך יראת כבוד להוריו הזקנים.
זכורות לי אותן הפעמים בבית סבא, כשהייתי עוד ילדה צעירה, עת
ישבתי ושתיתי ליד השולחן הרבה מרק עם אורז... מתענגת מכל טיפה.
אחרי אותה ארוחה, סבא היה קורא לי שאשב סמוך לו , בספה הארוכה
זרועת הכריות, ואז הוא היה שואל אותי איך הלימודים ומה אנחנו
לומדים בתנ"ך.  הייתי קטנה וטיפשה וגמגמתי מתוך מבוכה נוראית.
אבא, שלא היה נוכח אבל תמיד היה נוהג להקשיב מהצד, היה זורק
לחלל : "אמרת לי השבוע שאתם לומדים עכשיו ספר דברים, ספרי לסבא
על קורבן הפסח, דיקלה"  ואני לא ידעתי מאום... ידעתי קצת על
משה, קצת על שמשון, קצת איוב, קצת יעקב... "למדנו על יעקוב
בכלל, אבא"  אמרתי באומץ, ואז סבא שאל אותי בקול המצחיק והיפה
שלו : "מי הבנים של יעקב?" ואני אמרתי בלי לחשוב שיצחק ו
...ואז אבא אמר "לאאאא" ארוך כזה ושקט כאילו הוא מאוד מאוד
מתבייש, אפילו יותר ממני, ושאל אותי:
"דיקלה, מה קורה לך?... יצחק היה אבא של יעקב". ואני כמעט ללא
קול הסכמתי מיד "אה... כן, כן". רציתי לצאת משם, יושבת בספה
הארוכה ההיא, מאויימת ע"י קולותיהם של אבי וסבי...
ממש לא נוח.



פעם, בכיתה ו', אבא נתן לנו שיעור בבית הספר על "מהי
דמוקרטיה".  הוא התחיל כשהוא כתב בגדול את המילה "ג'ונגל" על
הלוח, וכל אחד אמר מה מזכיר לו ג'ונגל ולמה זה לא טוב שמדינה
תתנהל כמו בג'ונגל.
היתה ממש התלהמות יצרים בכיתה ופרץ ויכוח חריף , ואני רק הבטתי
באבא שלי , מתפעלת מכשרונו לשלוט בחבורה צעקנית של ילדים בני
12 ולא לשלוט בצעקות , אלא ע"י יצירת עיניין. ממש הקשיבו לו.
בכיתה ט' בשיעור ערבית , המורה צעקה עלינו שאנחנו מתנהגים כמו
בג'ונגל ואם לא נפסיק תיכף ומיד אז היא הולכת - נזכרתי באבא.
עכשיו תמיד ג'ונגל מזכיר אבא.



להתווכח איתו זה בלתי אפשרי, אין מוצא.
כל טענה שתצא מפי תשמע רזה וחסרת עצמות לעומתו, תמיד אהיה
פחות משכנעת ממנו וזה אוכל אותי.
בכל זאת אני מתנגחת בו... יש לי הדיעות שלי.
וכשסוף סוף אני חושבת שאני מצליחה מעט לשדלו והוא אומר: "יש
אמת בדברייך"  תמיד חייב להוסיף: "אבל את צריכה להבין דיקלה
ש..."



זכורה לי היטב הפעם בה לימד אותי אבא שלי את היצירה התנ"כית
"עקידת יצחק", זכורה לי קריאתו האיטית והרהוטה, קולו הנמוך
השקט, המלטף... החיתוכים והשתיקות הנכונות, המתח שיצר,
הלהט המעודן והדרמטי בו קרא והסביר.
ידעתי שבגללו אהבתי תאטרון.
בשיא העלילה הדרמטית, כשאבא קרא את "אל תשלח ידך בנער"
הוא הפתיע בקולו הרם כדי למשוך את תשומת ליבי, ואני קפצתי מרוב
בהלה משום שהייתי דרוכה לאורך כל הסיפור, פעורת עיניים אל מול
קולו המדוד.  אחרי שנבהלתי, שנינו התחלנו לצחוק  כל כך
הרבה...
כשקראתי את הפרק בכיתה, זה היה בשמינית, חודשיים לפני הבגרות,
נהגתי באותה טכניקה וכולם צחקו, לרבות המורה.
זה היה כיף לא נורמאלי.
כיף כמעט כמו שהיה אז עם אבא.



אני חיה שמונה עשרה שנה וקצת ומעולם לא היו לי חורים בשיניים.
הפעמים המעטות בהן ביקרתי אצל רופא השיניים היו לשם בדיקה
תקופתית ותו לא.
מאז ומתמיד צחצחתי שיניים באובססיה, מעולם לא פיספסתי את
הריטואל הזה לפנות ערב גם בתנאים של "לילות לבנים"בטיולים
שנתיים או במסיבות פיג'מות למינהן. אך אין לזקוף זאת לזכותי.
כשהייתי קטנה , מדי לילה הייתי נרדמת בסלון מול הטלויזיה.
כשנהיה ממש מאוחר אבא שלי היה מרים אותי בידיו אל המקלחת,
ובעודי ישנה, פותח את פי ומצחצח את שיני. זה היה פשוט מדהים...
אני זוכרת את הפלורוסנט היוקד במקלחת, כמה שהציק לעיני הישנות.
בכל לילה היה אותו טקס : אני משתוקקת בחום למיטתי, ואבא לא
מוותר על צחצוח שיניי. בלי מילים בכלל - היה מצחצח את שיניי
בתוך פי הרפה שלא שיתף פעולה, ולאחר מכן היה שוטף אותו במים.
זיכרון זה לא ימוש ממני - ההתמדה, העיקשות, האהבה והדאגה בה
היה אוחז בי ומנקה את פי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין שלום בלי מם
סופית!







זאת שאהבה את
התל-אביבי
מפגינה בכיכר
רבין


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/11/03 21:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דיקלה סיני

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה