כשסיפרתי לכם שהיינו נשואים ארבע שנים, לא דייקתי: כי רק היום
- בדיוק היום - 16 באוגוסט - בדיוק היום אני נשואה ארבע שנים.
פחות שבועיים, כידוע.
בבוקר כבר צילצלתי לחברה מהעבודה, ביקשתי שתבוא להחליף אותי
יותר מוקדם. סיימתי את הניתוח הגדול שהיה לנו בבוקר, וחתכתי
הביתה. אין לי סבלנות להישאר היום בעבודה.
16.8.98 - איך שהזמן רץ! מצד אחד - כמו עברו עשרים שנה, עולם
אחר. אני בכלל לא זוכרת את עצמי לא נשואה. מצד שני - הרי זה
כמו אתמול. מכאן - אני פשוט זוכרת הכל. וזוכרת כל כך מדוייק...
וכל כך נעים לי להיזכר. אני פשוט זוכרת כל מה שעשיתי באותו
יום, וגם בדיוק מה שעשיתי בשעה הזו. מי היה מאמין, מי היה
מאמין שארבע שנים לאחר מכן אכתוב את מה שאני כותבת לכם כאן.
16.8.98. והרב עוד אמר לי שצירוף הספרות 1 ו- 6 מהווה הוכחה
שיהיה לנו מזל בנישואין שלנו...  7, הוא אמר לי, 7 ביהדות זה
מיספר מזל. ואת, ליאונורה, תראי שיהיו לך חיים טובים. אז איפה
אני - ואיפה הרב. איפה החיים - ואיפה הטובים. עכשיו בטח יגיד
לי גם רב אחר, שגם להתגרש אני צריכה בתאריך שהוא 7. כדי ששוב
יהיו לי חיים טובים.
ואני עוד זוכרת, שרצינו בכלל להתחתן באולם אחר, יפה יותר, שהיה
לו תאריך פנוי יום קודם. אבל שוב בא אלי הרב ההוא, ואמר
שלהתחתן ביום שלישי זו מצווה: פעמיים כי טוב.
אז ככה באמת היה לי חתן טוב, והיה לי יום טוב, והיה תאריך טוב,
והיה לי רב טוב, ובעיקר - הרבה כוונה טובה שבלב. ולא היה חסר
לנו דבר, כי למזלנו (בזכות אבא שלי, אלא מה)  הגיעו גם צ'קים
טובים, ובאמת-באמת הכל היה אז כל כך טוב.
ואני כותבת את כל זה בכזו הנאה, ומפליגה אל הימים האלה  (שימו
לב לצירוף המיקרי הזה של ה'ימים' האלה: הימים שהם יום, והימים
האלה שהם ים...) וכמה רחוק היה אז האופק, וכמה גבוהים השמיים,
וכמה נמוך אני נמצאת עכשיו מול השולחן הקטן והנמוך בחדר השינה
שלי, והכל נראה לי כל כך קטן, ונמוך, ושטוח, ואני לא רואה שום
אופק ושום דבר טוב שמתקרב אלי.

והנה אני שוכחת את עצמי לרגע, ופתאום מתפקעת מצחוק כשאני נזכרת
מה הכין לי הטייס ליום הנישואין הראשון שלנו. אני ממש מתביישת
לספר, אבל חייבת, רק כדי שתבינו את הראש שלו: זה היה ביום השנה
הראשון לנישואין שלנו. אני זוכרת שחזרנו מהצגה, והתכוננו לחגוג
את הלילה. הוא יצא להביא את היין מהמקרר, ואני נכנסתי בינתיים
להתקלח. לא ידעתי למה הוא מתעכב, אם כי שמעתי שהוא פותח וסוגר
את המגירות שבמטבח. חשבתי שהוא מחפש תוספת ליין. ואז הוא נכנס
אל חדר השינה החצי-חשוך, הניח את המגש הקטן של היין והכוסיות
הגבוהות על אותו שולחן קטן שנמצא עכשיו מולי, ואני מבחינה בשיא
הדרו, מה שנקרא, מולי בגובה העיניים, כשהוא מתקרב עד אלי, ואי
אפשר היה לטעות אפילו בחושך הזה עד כמה הוא חושק, ואז, כשאני
מתקרבת אליו, ובתנועה אחת מושכת ומסירה ממנו את התחתונים כדי
למשוך אותו אל המיטה - נו תצחקו, תצחקו - ואז מזדקרים אלי שני
פרחי שושנים קטנים, אחד אדום ואחד ורוד, שהוא קשר אותם עם
סלוטייפ שקוף אל אתם-יודעים-מה שלו, וכך הוא מגיש לי זר נוסף
ומיניאטורי, ליום השנה לנישואין שלנו. הכי מקורי שראיתי.
אל כל זה - היה מצורף פתק קטן בכתב ידו "לנורה שלי..." ומצד
שני - עוד שתי מילים שאז עשו לי כל כך טוב, והיום רק רע לי
מלהיזכר במילים ההן, כי אין בהן כלום תוכן, רק אותיות.

ואיך אני יושבת עכשיו לבדי.
ואיך, איך, הגעתי לאן שהגעתי.
ואיך כל זה קרה.

ועוד אלף שאלות של איך.


נורה.

.16.8.98