לא סתם, כנראה, אני דוחה ודוחה את מה שהבטחתי לספר לכם על
המספר-שניים של בעלי, שנחת אצלי ב 11 בלילה היישר מלונדון. ולא
סתם אני מהרהרת אם טוב עשיתי - או לא, ואני נשבעת לכם שאין לי
תשובה על כך. מקסימום - תגידו שהייתי פסיכית. ואל תשכחו שזו
היתה בשבילי הפעם הראשונה אחרי שהטייס עזב את הבית, כשאני לבד
עם גבר זר (זר ? לא בדיוק. חבר טוב של בעלי) בבית, כשהוא מבקש
להתקלח, ואני מגישה לו מגבת נקייה מהארון, ומתכננת להוציא ממנו
כל מה שהוא יודע על המעללים של הטייס שלי, אם היו כאלה.
"חמש דקות" הוא אמר לי, "חמש דקות ואני חוזר בנאדם חדש. חיכיתי
למקלחת טובה עוד מההמתנה בלונדון".
צחקתי לעצמי כששמעתי אותו שר שם, באמבטיה ומזייף מנגינה מוכרת,
ודיפדפתי בינתיים בקטלוג יפה שהביא איתו והניח על השולחן.
דברים יפים של הדיוטי פרי. מצד אחד זה עשה לי חשק לראות
ולקנות, ומצד שני לא בדיוק ידעתי בשביל מה. נזכרתי במה שאמרה
לי האמא של הטייס, אחרי ששלחתי לה את הבגדים של הבן שלה בשקיות
כתומות גדולות שנועדו במקורן לזבל: "חבל שקימטת את החולצות",
בכתה לי בטלפון, "הכל הגיע מקומט!". אז הבנתי לראשונה, שאולי
באמת לא קרה מי-יודע איזה אסון. הנה, החיים שלי מתפוררים -
והיא דואגת לחולצות המקומטות של הבן שלה שעזב את הבית...
פתאום צילצל הטלפון. אוי, אותו צילצול מוכר מהנייד של הטייס.
צביטה חותכת בלב. לא שמעתי את הצילצול הזה כבר עשרה ימים שנראו
לי כמו שנה. תפסתי את המכשיר המצלצל והתכוונתי להביא לו אותו
עד דלת האמבטייה, כשאני שומעת אותו מבקש: "נורה, תביאי בבקשה
את הפלא!". הייתי בטוחה שיפתח טיפה את הדלת, ישלח יד בעד הפתח
הצר, ויקח ממני את המכשיר המצלצל. תיארתי לעצמי שזו אישתו,
וכבר דמיינתי לי את הבלוף שהוא ימכור לה.
ואני לא מאמינה!
הנה, באמת נפתחת לה הדלת, ואני כבר מושיטה את היד כדי למסור לו
את הצילצול הטורדן הזה, והופ! הוא פותח את הדלת כולה! את כל
הדלת כולה, ולוקח מהיד המושטת שלי את הנייד שלו, והוא עומד
כולו עירום מולי, והדלת פתוחה, וזה הכל עניין של שניות, ובלי
לדעת למה, אני נשארת שם לעמוד מולו כאילו הוא לבוש לגמרי,
וכאילו כל העסק לא נוגע לי, וזו אכן אישתו בטלפון, ועוד הוא
מדבר איתה - אני זזה משם באדישות אל המטבח, ולוחצת על הכפתור
של הקומקום, והדבר היחידי שאני זוכרת ממנו, הוא שהאורח הזה
נקלט אצלי בכלל כמו חולה במחלקה. לא טייס, ולא חבר משותף. והוא
לא הזכיר לי לא את בעלי, ולא שום גבר. פשוט נראה לי כמו סתם
מאושפז. אני זוכרת אפילו שהבחנתי בצלקת מכוערת וארוכה במיוחד
של ניתוח אפנדציט שעבר. זה בלט מאוד.
חוץ מזה, לגידי היה גדול יותר.
ורק אמרתי לו מהמטבח: "תתלבש, תתלבש. יש עוד קפה."
נרגעתי כשראיתי אותו מהמטבח הפתוח שלנו חוזר אל הסלון במכנסים
הכחולים שלו ועם דרגות הקברניט המוזהבות הנוצצות על הכתפיים.
וכשהבאתי את הקפה ואת המקלות המלוחים, ואני מבחינה מהצד בדיוק
לאן הולכות העיניים שלו כשאני מתכופפת להניח את הקפה על השולחן
הנמוך שלנו, שמעתי אותו ממלמל: "החיים יפים, נורה, החיים
יפים". "בדיוק כמו המנגינה המזוייפת שלך באמבטיה" השבתי לו.
"כולנו זייפנים של החיים" ענה לי.
"כולנו?" שאלתי, "אתם! רק אתם!"
"בגלל יפהפיות כמוך" הספיק לענות בחנפנות מודגשת. ועוד לפני
שהספקתי להתיישר כדי לגשת ולהתיישב מולו, אני מרגישה את כף היד
שלו על החזה שלי.
אני לא יודעת אם הספיקו לעבור שנייה או שתיים. אני רק זוכרת
שהכנסתי לו כזו סטירה - והוא היה כל כך המום - עד שלרגע חשבתי
שהפסיק לנשום והוא הולך ליפול ולהתעלף לי על השטיח. "עוף מפה!
מייד!" צרחתי. ולא יודעת מה פתאום המשכתי לקרוא אחריו "גנב!
גנב! גנב!" כשכבר הקים את עצמו מן הכורסה, לקח את המזוודה
וכשברח החוצה אל חדר המדרגות.

עד הרגע הזה, ולתמיד, אזכור אותו כצלקת מכוערת של אפנדציט.
למרות שאתמול, כשישבתי עם חברה טובה בפאב, אמרה לי בפירוש:
היית צריכה לתת לו, רק כדי להוציא את הטייס שלך מהראש. תלמדי
מהנסיון. זה היה צריך להיות התפקיד היחיד שלו.

ואני התגאיתי כל כך שנתתי לו.
סטירה.
רע לי.

נורה.


15.8.1998