לפני הרבה שנים נולד ילד בפלסטינה, בן יחיד ומיוחד לאמו.
הוא היה הכי צעיר והכי קטן בין כל האחרים, אבל היה בו קצת
מהכל. הוא תמיד היה צריך להתגונן כי חשב שבגלל שהוא קטן כל מי
שמסביבו מהווה סכנה, אבל האמת, הוא תמיד איכשהו יצא בסדר.
כשהוא התבגר וראה סרטים הוא החליט שהוא רוצה הכל "כמו
באמריקה", אבל בסוף הבין שהוא הכי יפה ומעניין כמו שהוא. כשהוא
התבגר עוד קצת והוציא רישיון, הוא היה רואה הרבה תאונות מסביבו
וממש פחד שיום אחד התאונות האלה יקחו את כל מי שיש לו. הילד
למד על עצמו המון דברים חדשים בתיכון. עם ערכים חזקים הוא
התגייס לצבא וכולם אמרו לו שישמור על עצמו, "זה הכי חשוב".
הוא היה מלא מוטיבציה, אבל המפקדים תמיד דאגו שהחיילים יגוננו
עליו כי הוא נורא קטן. אחרי הצבא הוא יצא לטייל. ראה שלג
בחרמון, ראה דגים באילת, ראה את ים המלח. הוא היה ממש שמח שיש
לו את כל המקומות האלה מסביב, וכשהגיע לכותל הוא שם פתק וביקש
שאנשים ישמרו טוב טוב על כל המקומות האלה שהוא כל כך אוהב.
כך עברו השנים והילד (שהפך לאיש) היה תמיד מוקף אנשים. אמנם
חבריו לא תמיד הסתדרו אחד עם השני, אבל הוא הסתדר עם כולם: עם
הדתיים, עם החילוניים, עם כאלה שהגיעו ממרוקו וכאלה שבאו
מרוסיה. הוא קיבל משהו מכל חבר ותמיד אמר לכל חבריו שאם ילמדו
לחיות ביחד, יהיו להם צדדים רבים והם יאזנו זה את זה.
היום הוא בן חמישים וארבע וחצי. קוראים לו ישראל, דרך אגב,
והוא עד היום מקווה שחבריו ילמדו להסתדר זה עם זה, יזהרו כשהם
דוהרים על הכביש, יבינו שכשהם ביחד הם הכי חזקים ויכולים
להתמודד עם כל מי שמציק להם. אבל יותר מכל הוא מייחל שחבריו לא
יצטרכו להתמודד ולהתגונן. הוא חולם שלא יציקו להם, שיחיו בשלום
עם כולם והכי חשוב שישמרו על עצמם.  
לפני הרבה שנים נולד ילד בפלסטינה, בן יחיד ומיוחד לעמו,
ישראל.