[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ומי על הקו אם לא... לא: לא מי שאתם חושבים: לא הטייס. אחד
החברים היותר הטובים שלו מפעם, שהספיק להיות נשוי, גרוש ושוב
התחתן, אך משום שעבר לגור בעומר על יד באר שבע - יצא שקצת
התנתקנו בשנה האחרונה.
"מה שמעתי?" אמר עוד לפני שהספקתי לזהות את קולו, "אני לא
מאמין!".
"מותק", אמרתי לו בטון הכי פרח'י שיכולתי, "תאמין, תאמין
הכל".
"אני נוחת עכשיו מלונדון ומגיע אלייך. כמו שאני, עם המדים, עם
המזוודה", אמר והעמיד אותי בפני עובדה, עוד לפני שהחלטתי אם יש
לי ראש אליו בכלל. "מתי נוחת?" שאלתי,"מאיפה אתה מדבר?"
-"נחתתי כבר", הוא אמר, "אני באוטו. בדרך אלייך".
היו לי עשרים דקות כדי להחליט איזו פוזה אני הולכת לשחק לו: את
הגיבורה? את השחצנית? את המסכנה? את האמיתית?
לא בדיוק ידעתי אם הוא בא ביוזמה שלו - או שהוא "בשליחות"
הטייס. מצד אחד - הוא נשמע לי באמת מופתע ואותנטי. מצד שני -
הוא לא מאלה שיסרבו פקודה. בצבא הוא היה מספר שניים של הטייס,
ומי יודע, חשבתי, אם הוא לא רגיל עדיין לבצע את הפקודות של
המספר אחד שלו.
לרגע היססתי אפילו מה ללבוש לכבודו: להיות פרימדונה - או
זנזונת? מה יותר עדיף? מה כדאי יותר - כדי שהדיווח שלו לטייס
יטריף אותו הכי חזק?!
כשצילצל באינטרקום כבר לא הייתי צריכה להתלבט עוד. נכנסתי אל
הג'ינס שלי, והנה, האורח כבר יושב בסלון עם פנים עצובים כמו מי
שבא לנחם אבלים.
"יהיה בסדר", אמר לי בלי ששאלתי אותו, "עוד תראי... הוא יחזור
אלייך". וביקש לשמוע מה בדיוק קרה.
"אני לא רוצה אותו" אמרתי, "נגמר".
"לא!".
"כן!" קבעתי לו בטון שחצני "שלא יתקרב לכאן בכלל!"
"אני בא מארבע שעות באוויר" ניסה לתאר לי את מצב רוחו, "ואני
פשוט לא קולט... קיבלתי הלם כששמעתי..."
יאללה, אני אומרת לעצמי בלב, הלם-ש'מלם, התכשיט הזה הרי כבר
התגרש פעם... על מי הוא משחק את הטראומה.
"נורה", הוא אומר לי פתאום כמו ממתיק סוד, "את הולכת לישון?"
"לא", אמרתי, "יתכן ואקבל טלפון, ואצטרך לצאת". כך יצא לי.
שיעביר הלאה, מה איכפת לי, חשבתי.
ועוד הוא מספר לי כמה כואב לו עלינו, אני מרגישה שאני לא יכולה
להשתחרר מכמה מאניירות דומות באינטונאציה, שהזכירו לי במשהו את
חיתוך הדיבור של הטייס (שהיה שלי). משהו, כנראה, בשפה הצבאית
הלאקונית הזו, או בלהיות יחד, או באילוצים המלחיצים, ואולי גם
בצורך החיקוי, יוצר אצלם קודים דומים של סגנון והתבטאות.
"עוד קפה?" שאלתי אותו.
"שלילי!", ענה לי.
ונזכרתי כמה נלחמתי בטייס שלי עד שהצלחתי להוציא לו מן
הלקסיקון שלו את ה"שלילי" הזה.
משהו... משהו מעומעם... מרוחק כזה... כל כמה משפטים שלו... גרם
לי להיזכר בטייס. תמיד אמרו לי שניגודים נמשכים. אצל הגברים,
כנראה, זה עובד הפוך: דווקא הדומים נמשכים.
"איכפת לך אם אתקלח חמש דקות?" שאל פתאום בצורה הכי טבעית,
"התעכבנו שעתיים בהמתנה בגלל תקלה, עלינו, ירדנו, והיה חם,
ואני כולי דביק מזיעה וחום".
ועוד לפני שקמתי להוציא עבורו מגבת מהארון, שלף את הפלאפון
שלו, ואני שומעת אותו מצלצל הביתה: "אורנה'לה, שוב עיכוב קטן.
הכל בסדר, אל תחכי לי, כי אתעכב."
הדם ירד לי מהפנים, כשנזכרתי פתאום בשיחות דומות כאלה של הטייס
שלי.
"לך תתקלח, לך" אמרתי לו.
והצטערתי שבכלל אמרתי לו לבוא.
פתאום תפס אותי גועל, אבל החלטתי להוציא ממנו את כל האמת.
יהיה מה שיהיה, אמרתי לעצמי, הלילה אדע הכל בדיוק. אוציא ממנו
הכל!
לאט-לאט, ובשקט-בשקט, אסחט ממנו כל מה שהוא באמת יודע על החבר
שלו שהיה בעלי.
תם עידן הגברברים. גיבורים שיהיו בבואינג שלהם. לא אצלי. עכשיו
אני הולכת לתפוס פיקוד.

והחלטתי:
הלילה - אהיה א נ י הזונה!
ה א י מ א של הזונות!

נורה.


13.8.1998









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני כזאת בהמה.

צרצרית מחסלת
עוד גרגר תירס.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/6/01 9:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאו נורה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה