[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לרגע אף עלה בי הרהור שאני, בעצם, כוכבת של יום סרט או מבצע
התרמה שעורכים החברים לקורבן המיסכן שבחבורה, שאינו מצליח
להתאפק, ובוכה מול עיניהם.
ואז, אני נותנת לעצמי שוב את אחת מהסטירות היומיות שאני מחטיפה
לעצמי, וחוזרת מהר מהר למציאות.

זה לא קל. ואל תאמינו בהכרח לכל מילה שאני כותבת. אני אחראית
לה בדיוק לרגע כתיבתה, ואשקר אתכם אם לא אודה, שהראש מתהפך עוד
הרבה פעמים במהלך היום. המלחמה הזאת בין מה שהיה
עולמי הבטוח במשך שנים, לבין מה שהמוח מבין שעליו לחשוב,
המלחמה הזו, היא עיקר הבעייה.
ואני יודעת היטב, שחלק מ"סידור-הראש" שלי מתבצע און-ליין תוך
כדי כתיבה. תראפייה בשידור חי, כמו שמישהו כבר רמז לי כאן.
בעיקר כשיש הרבה סתירות אבסורדיות בין מה שאני רוצה - ובין מה
שאני חושבת שהייתי רוצה באמת. ובין אלה - לבין המציאות. ובין
כל אלה - ובין הרציונאליות הצרופה של השכל הישר.

כי באמת, חשבתי גם אני, מה טעם להשמיד (כן, כן: זו המילה.
להשמיד!!!) את בקבוק האפטר שייב - אם לא השמדתי גם את שאר
הפריטים הכואבים שנשארו בבית?! ומה כבר ההבדל בין חפצים אישיים
שלו - שהפכו לחלק מהבית, לבין פריטים אחרים שאיני משמידה?! מה
הגבול בכלל? מה הקריטריון?
מה עלי לעשות? למכור הכל? למסור הכל? להעיף את הריהוט שקנינו
יחד ויזכיר אותו תמיד... ? את השטיחים... את התמונות... את
הפסלים... איפה, לעזאזל, הגבול?

וכך החלטתי: מה שהיה אישי שלו - החוצה. כל הפריטים הקטנים
והנזילים - כבר יממה שלמה אינם בבית. שלב שני: כל הפריטים
המשותפים שעלול לנדוף מהם חשש לערך נוסטלגי אישי וכואב -
החוצה. כל המצעים שלנו, למשל, עוד שעה נכנסים לכביסה - ומחר
בבוקר - הופה: ישר לאיזושהי משפחת עולים, כמו שהציעה לי חברה.
צודקת בהחלט. כל שאר הציוד ה"כבד" - (והיקר.... פולנייה רעה
שכמוני!) - שיישאר. אני לא מבטיחה שלא אחליף גם אותו - אבל זה
ממש כבד עלי, תרתי משמע, מבחינה נפשית לעסוק בלוגיסטיקה הזו
כרגע.

ואני שומעת כבר מישהו שואל - בצדק - מדוע לדעתי, יש ערך כואב
רק לסדינים ולמגבות של המיטה - ואם רק בהם ראיתי סמל לקשר בין
שנינו. אז לא... לא: לא אמרתי. גם הספרים... וגם הדיסקים...
וכל מדף קטן במיטבח... כל פריט היה ויהיה בעל ערך ריגשי. גם
המנורה הסינית הקטנה בסלון, שעל ידה היה יושב עירום אחרי
המקלחת, מחבק ומלטף, וקורא לי בעקשנות עוד קטע חזק של שופנהאור
או שיר של יהודה עמיחי, ואז מהדק אותי חזק אליו ו- נו טוב. אם
אמשיך כך - אז באמת אצטרך לברוח מהרחוב. אין גבול לדברים.

אז אין ברירה, ואני מתפשרת. למרות שאני מנסה לדמיין לי מישהו
אחר על הכורסה שלו שאהב, על השטיח אל מול המוזיקה שלנו...
מממ... אני יודעת שאפשר... כלומר... אני מבינה שזה יהיה
אפשרי... אני רק יודעת היטב שזה יהיה קשה מול כל מה שיזכיר לי
אותו תמיד. ואז אני אומרת לעצמי: רגע, רגע: למה לשבור את הראש
בחינם? אולי הבעייה תיפתר מעצמה.
אולי עוד יבוא פתאום וירצה חלק מהדברים אליו? אולי ישלח לי
פתאום מכתב מעורך דין עם דרישה לחלוקת רכוש? ואז - מה עלי
לעשות? לתת (ולפתור חלק מהבעייה) ? להתעקש - ולא לתת (שיקפוץ
לי!)? אני פשוט לא מאמינה שאני עוסקת בזה. הרי רק לפני שבוע
וחצי הכל היה אחרת. מי חשב בכלל. מי דמיין לעצמו.

וכך חוזר שוב הכעס הזה, והטינה הזאת, והאש הבוערת לנקום את
הפגיעה הכואבת הזו, ואני מבטיחה לעצמי עוד לחזור ולחשוב מה
ואיך אפעל. לא בטוחה שתהייה לי בכלל תשובה.
ואני יודעת שאני חייבת להמשיך ולהיות אני, ואני יודעת שזו
הדרך, ואני יודעת שכך גם הייתי מייעצת לאחרים, אבל ישנם רגעים
שגם הגיבור הגדול ביותר לא נוהג כפי שהשכל הישר מחייב.
ודבר ראשון הבוקר - אני רצה למשרד הפנים. מוחקת את שם המשפחה
שלו!!!! מוחקת! בעוד שעתיים - יהיה לי שם משפחה חדש. או שאחזור
לשם הפולני הקודם שלי - או שאני הופכת להיות איזושהי גזית, או
רותם, או נופר, או השד-יודע-איזה שם יצלצל לי באותו רגע.
ועוד משהו. גם את הכתובת שלי אני משנה במשרד הפנים. הבניין
שלנו הוא בניין פינתי. והבוקר אני משנה את הכתובת משמו של
הרחוב האחד - אל שם הרחוב השני אליו פונה הבית. וכך,
אוטומטית גם משתנה מספר הבית של הרחוב הצדדי הזה. בקיצור: זהות
חדשה. פוזה חדשה. נורה חדשה.
טלפון חדש כבר הזמנתי, סידרתי לעצמי אפילו אימייל חדש, והיום
או מחר, כשיהיה לי את המספר החדש, אני ניגשת אל הדפוס הקטן
שמול העירייה, ומדפיסה לי מאה כרטיסי ביקור עם כל הפרטים
החדשים.

זו גם תהיה התשובה למי שישאל אותי את שאלת מיליון הדולר: מה
אעשה אם... אם... אם... אם הוא יצלצל, הטייס, וירצה להיפגש...
או לדבר... או לבכות... או לחזור.... המוח אומר: לא יקום ולא
יהיה! וההרגשה שבלב אומרת: למה לא. ולו רק כדי לפרוק עליו את
כל מה שנותר לשפוך והוא עדיין לא שמע. אך מה שיקרה בפועל, הוא
מן הסתם שוב פשרה.
אך גם אם זה יקרה - אוציא לו, בטח, את הנשמה עד שיזכה לפגוש
אותי. ולא בבית!
מקסימום - בבית קפה. דבר אחד אני יודעת, ואני רואה את התמונה
ממש מול עיניי: כשאקום ללכת מהשולחן, אשאיר לו את כרטיס הביקור
החדש שלי.

הנה, מצאתי לי סיבה למסיבה. אני רוצה כבר לראות אותו מתפלץ,
כשייקח ליד את הכרטיס הקטן ויקרא בו שורה שורה. הוא חמק כבר
מהרבה טילים בימי חייו. הטיל הזה - עוד תראו, יפיל אותו
לגמרי.

חוץ מהשם הפרטי - הוא לא יכיר את מי שעד לפני עשרה ימים היתה
אישתו שלה נשבע את חייו, ואיתה הוא חלק את גופו ונפשו: שם
משפחה - אחר. כתובת - אחרת. רחוב אחר. מספר בית אחר. דואר
אלקטרוני אחר. טלפון - אחר.

ונורה אחרת.
ולב אחר.


נורה.










loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היי, אחת!
אחת-אחת-שתיים
חת שתיים היי!
היי, היי!

שומעים אותי?



סרגיי, בודק את
המיקרופונים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/6/01 7:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאו נורה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה