ישנה שם אישה בתוך חוה מרוחקת,
בחיוך קטן, צחוק חמוד היא צוחקת
ומי שישמע את צחוקה המופלא,
יאמר: "כמה שהעולם הזה נפלא".

פניה כשמש זורחות בחמימות,
שיערה כמו קרניים שמקרינות תמימות,
עיניה כתכלת השמיים, שם נשרים נודדים
ושפתיה כמו קסם בצבע ורדים
ומי שיראה את הפנים שלה,
יאמר : "כמה שהעולם הזה נפלא".

והגוף שלה בלי שום מגרעה,
חטוב, שזוף ומושלם לכל דעה,
ישנן זוג גבעות ומישור עם באר,
מכתש בתוך יער, זוג הרים של פאר
והם מתפזרים לארבעת צדי הגבעות וההרים,
עד לגבעות קטנות בתוך הרבה ערים
ומי שאת המראה הזה גילה,
יאמר : "כמה שהעולם הזה נפלא".

כשהיא את זרועה מושיטה וקוטפת תפוח,
אומרת : "על בטן ריקה אין מצב רוח",
בידה הרכה כמו כרית של פוך,
מלטפת את השיער הסבוך,
היא נותנת את התפוח האדום
והכל נהדר ממש כמו בחלום,
היא מציעה הצעה מפתה מאין כמוה:
"נגיסה קטנה שתהרוס את כל הרוע"
ומי שינגס בתפוח בשבילה,
יאמר : "כמה שהעולם הזה נפלא "

ואז בא הלילה, הקור, הלחות,
את חום גופה מורידים במהירות
והיא משילה את עורה המזויף
ומה שנשאר שחור ומטונף,
אין גבעות אין הרים או אפילו מכתש,
רק הרוע נותר, להרוס הכל באש,
אין אפילו חיוך, רק צחוק מרושע
וכל מי שיגיד שהייתה לו הרגשה,
שזה לא משהו טוב וכוחה הוא איתן,
צדק כי היא, היא, היא השטן,
אז עכשיו אני שואל אתכם שאלה,
"האם העולם הזה באמת כל כך נפלא ?"