והנה, שוב מוקדם בבוקר, והציפורים אכן מצייצות, ואני שוב עם
כוס קפה ואיתכם, כלום לא קרה, ואני כבר לא בטוחה שהציפורים
עצמן מאמינות בפתגם השגור הזה. ותיכף תזרח גם השמש עלי, כמו
שאומר הפתגם השני, וחוץ מאשר עוד יום של חום מעיק, לא נראה לי
שהתנור הזה הקרוי שמש, יפתור לי בעייה כלשהי. זה אנחנו, בני
האדם עם המוח המפותח, שמרמים כך את עצמנו כדי להעביר את השעות
בין זריחה לזריחה. ציפורים לא יעשו את זה לעצמן.
אוף, כמה טוב היה יכול להיות אם היה לי מוח של ציפור עכשיו.
אולי הייתי חוסכת לי את המלחמה בין הלב והשכל.
אתמול, שבת, ברחתי כל היום מהבית. לא רציתי לשמוע איש מכל
החברים, החברות ושאר המכרים, להם הודעתי ביום שישי על כך
שהטייס שלי עזב.
לא, לא שברחתי רחוק מדי: בסך הכל הפעלתי את המזכירה האוטומטית,
ונתתי להם לדבר אל המכשיר. בשבוע האחרון התרגלתי ללוקסוס
כזה... אני בוכה כאן על המסך - ואנשים שולחים לי מילים חמות על
המסך כמו בכספומט. פטנט! אז למה שזה לא יעבוד גם בבית? קשה לי
להסביר את התופעה הזו, אבל לרגע נדמה לי, שדווקא כאן אני שומעת
צלילים נקיים יותר של תמיכה. איש לא מכיר אותי, איש לא יודע מי
אני, ואיש לא חייב לי שום מילה של נימוס. ואם אני לא טועה,
נדמה לי שכאן אני מקבלת את המילים הכי נקיות, היותר צלולות,
נטו. בלי המישחקים והפעלולים הפולניים שהחיים לימדו את האנשים
למרוח במקרים כאלה.

כי מהי, בעצם, כל המלחמה כרגע? רק על "סידור הראש". לא יותר.
אני יודעת-יודעת-יודעת שאסור לי לשקוע לרגע בבכי עצמי.
יודעת-יודעת-יודעת שעוד שנה, בוודאי, אכעס על עצמי שבכלל
התפתיתי לספר לכם מה עובר עלי. ואני יודעת יודעת יודעת שיש עוד
דגים בים, ואפילו... לא תאמינו: כבר סידרתי לי את הראש, שהייתי
גולם גדולה שלא אני היא זו שבדקתי את הדגים שהסתובבו סביבי
באוקיינוס של החיים. ופתאום... למרות ההוראות של השכל - בא הלב
הטוב המזופת שלי ואומר לי: מותר לך לבכות... כי לא כך היה צריך
להיות... וזה בסדר להיפגע... ולהרגיש... ולהוציא... ובהפוגות
האלה של המלחמה בין המוח והלב, אני יודעת רק דבר אחד: דבר לא
יהיה כפי שהיה. יצאתי מהזירה הזו אדם חדש. ליתר דיוק: פחות
אדם, יותר חיה. לטוב או לרע - חיה.
קשה להבין את זה, אני יודעת, אבל כדאי לנסות להיכנס לראש שלי.
כתב לי מישהו שכינה את עצמו כ"הנוטש". מילה קשה, "הנוטש".
אבל אני, שחייתי בבית שבו המילה הזו היתה תורת חיים - אני
בהכרח פגועה יותר. חה.. פתייה שכמוני... איך התפתיתי להאמין...
המילה הזו - נוטש - הרי היתה אצלנו בבית סמל ודוגמה לתפיסת
עולם: לנטוש? אין דבר כזה! יתהפך העולם - אבל הטייס הזה יחזור
לשטח - גם תחת אש - כדי לחלץ פצוע. פצוע לא נוטשים.
אפילו ג ו פ ה - אפילו חייל מ ת - לא נוטשים.
אין לנטוש. לא נוטשים. הוא, והחברים הטייסים שלו לא הכירו
במילה הזאת. לא אגלה סודות מדינה, אם אזכיר ששמעתי יותר מפעם
אחת חלקי-מילים והסתודדויות שלו עם חבריו בנושא חילוץ רון ארד.
הם לא הפסיקו לדבר על הפוליטיקאים שנטשו אותו בגלל ויכוח על
גובה דמי הכופר כפי שפורסם בזמנו.
וחס וחלילה לחשוב בכלל על לנטוש מ ט ו ס!! עד שאתה לא רואה את
המוות מול העיניים - לא יעלה על הדעת לחשוב על כך בכלל.
לנטוש???? לנטוש????
וכשאת חיה בבית כזה, כשאת סופגת את הביטחון העילאי הזה מהאנשים
הכל-יכולים האלה, על כורחך את מרגישה מוגנת במיוחד. יהיה מה
שיהיה - את אומרת לעצמך - את בידיים טובות ובטוחות. פיסגת
המוסר האנושי. התגלמות לב ומוח האדם. אדם כזה - לא ינטוש
לעולם. הוא אפילו לא יחשוב על כך. ועוד כשהוא אוהב אותך כל כך.
זו היתה נקודת הפתיחה שלי.

אבל עובדה שזה קרה. עובדה שנשארתי רק עם הציפורים המצייצות.

כמוהו, גם הן יודעות יותר טוב מכולנו לעוף באוויר.


נורה.


9.8.1998