הנה היא שוב אותה ההרגשה, כה נוראה, כה מחרידה.
הרגשה שאני סתם עוד ילדה.
עוד אחת ברשימת ה"קטעים", עוד אחת שתישאר ידידת עולמים.
שוב נסחפת במערבולת הרגשות, שוב נותנת לעצמי לפרוץ גבולות.
הרי לא מזמן ראשי אותי הזהיר - אל תתאהבי כי לבך עוד כה שביר.
לפני שבוע רצית שנצא, לפני שבוע חשקת בזה.
במהלך השבוע התרחקת, ממני ברחת.
למה כל זה קורה? למה איש בי לאורך זמן לא רוצה?
זהו סיפור חיי שסופר ואין סוף דבר - אני רק תחנת מעבר!!!
כולם רוצים בי לזמן קצר, אני נקשרת - ואז לבי נשבר!
אני מראה סימנים של חום ולא של קרירות, מראה סימנים של
רצינות.
אז למה שוב מוצאת את עצמי בלי שום מטרה?
בחדר יושבת משחזרת וחוששת נורא?
רק תחנת מעבר, לזמן קצר... ופוף הכל חיש נגמר.
אומרים לי: "את יפה, מיוחדת, שובבה".
אומרים: "הלוואי ושלי היית לעולמים".
ואני שואלת - למה הם משקרים??? למה בלבי משחקים???
למה אני נלחמת בהיגיון, שמנסה למנוע ממני עוד אסון?!
והאם אתה אסון??? כי אני זוכרת איזה אושר גרמת לי - והמון!
אבל שוב המזמור העתיק בי עולה - בך לאורך זמן איש לא באמת
ירצה.
רק תחנת מעבר-לזמן קצר... ופוף הכל חיש נגמר.
בהתחלה חשבתי שאני מגזימה, חוששת - ואין למה.
אבל כשחברים משותפים הסכימו עם דבריי - שהשתנית, גברו בי
פחדיי.
והיום אתה אומר שלך לי יש מה לספר.
רמז לא נותן בטענה, שלא אנחש ולא משנה מה.
אתה מזהיר שאני עוד אגיע למסקנות מוטעות...
ומה הן יכולות להיות? אולי תגיד שלך אלי אין רגשות?
שחשבת שמשהו בלבך בגללי פועם ואותך חום עוטף -
והבנת שזהו רגש ריק, חולף?
את אותם משפטי חיבה אני כבר לא מקבלת ממך, גם לא מבטי חמימות
ואהבה.
אני חוששת לקראת אותה הפגישה, שאולי תאמת את סיוטי משכבר
ולי תגיד - "ילדה היית רק תחנת מעבר!!!"
וזהו משפט כה מוכר - כה אכזר וקר!!!
וזהו סיפור חיי שסופר ואין סוף דבר - אני רק תחנת מעבר שלך רק
לזמן קצר!!!
והנה שוב לבי נשבר!
יש בי תכונה מקוללת, בלתי נסבלת - לעולם איני בוכה, פשוט לא
מסוגלת!
והבכי בעצם מקל על הכאב ועוזר לשחרר את היגון מהלב!
אך הפעם אני בטוחה, אם החום בנינו הוא כוזב, הפעם לא יעזרו לי
כל מעצורי הלב.
אם אני אחשב שוב לקטע, או שחשבת שאתה רוצה אותי והבנת שאתה לא
אוהב.
הפעם הדמעות יצאו... וזה יהיה כל כך כואב.
יצאו דמעות בלי סוף - על כל הפעמים, על כל אותם אנשים שלא ראו
בי אדם מתאים.
אדם ששווה לאהוב ולהיות בקרבתו, יגוני יצא בדמעות ואיך אוכל
לעוצרו?!
מחכה בחשש לרגע הנואש, שבו נדבר פנים מול פנים, שבו תגיד שאין
לך אלי רגש בפנים.
ואם זה המצב עדיף לי לעמוד מול כיתת יורים, שוב תחנת מעבר,
עמוסה עוברים ושבים.
נשארים לזמן קצר ומיד עוזבים ואלי לא חוזרים לעולמים.
אותי משאירים עם צלקות ופחדים, קרעים - קרעים של ילדה שפעם היה
לה חיוך על הפנים.
עוד מקווה שבאותה שיחה, אותי תפתיע ותדבר על אהבה.
כי אני זוכרת כל מכתב געגועים ומילות אהבה וחיבה - ששלחת לי
לארץ רחוקה!!!
איך רצת אלי כשחזרתי מהכפור ואת לבי מלאת באושר, חום ואור!!!
וכשיצאנו מחובקים, ללא מילים, היינו בעננים! אבל בימים
האחרונים, התרחקת והשתנת פלאים...
אלוהים... רק שלבי לא ישבר לרסיסים! כי בתחנת המעבר רוח נושבת
ואותם תעיף למקומות רחוקים!
אני שואלת: למה תמיד אני? למה אותי, או יותר נכון - למה לא
אותי???
מספיק ודי לא יכולה לסבול את מרמאיי, שיסורו מנגד עיניי!!!
הפעם הדמעות יצאו... וזה יהיה כל כך כואב.
יצאו דמעות בלי סוף - על כל הפעמים, על כל אותם אנשים שלא ראו
בי אדם מתאים.
אדם ששווה לאהוב ולהיות בקרבתו, יגוני יצא בדמעות ואיך אוכל
לעוצרו?!
שוב המזמור העתיק בי עולה - בך לאורך זמן איש לא באמת ירצה.
רק תחנת מעבר-לזמן קצר... ופוף הכל חיש נגמר.