הדבר הראשון שאני מביטה בו הוא העיניים.
עיניים אומרות לי הכל: הטוב, הרע ומה שלא נגלה.
בזמן האחרון אני כבר לא מביטה. אין לי למה.
בעיני האנשים אבדתי אמונה.
פוסלת הכל, מבלי לשאול.
מבלי לברר ומבלי לתחקר, אני לא נותנת אמון יותר.
אמרו לי פעם: "לב שנקרע, גם כשעוברות השנים, תמיד ישארו בו
סימנים, סימנים שישארו לעולמים,
צלקות שיזכירו את הכאב והפציעה".
ואז הוא בא, בלי הכנה.
מוכר-לא מוכר, בלי סיבה, אלי מגיע מעבר לפינה. נמצא שם!
באמת?!
לא נותנת לו להתקרב, לא מאפשרת לו בחיי להתערב.
זורקת בפניו את כל האשמות, מסבירה למה בעיני האנשים אין לי
אמונה.
"שטויות", טוען, "לא כולם כאלה", הוא אומר ואני חושבת - שלא
ישקר!
"כולם כאלה, לכולם אותן העיניים! כולם כאלה - משאירים סימנים
בלבבות, צלקות!" כך אני אומרת לו
וכך גם אומר הראש ואז הלב מתערב:
"אבל עיניו שונות - חמות, דואגות" והראש: "לא! לא יכול
להיות".
תמיד זה כך - הם רבים, החברים הטובים, הראש והלב - אחד אומר
כך, השני אחרת.
בעוד הלב משיב בדעה עיקשת, הראש מחזיר - מהיר כחץ מקשת.
ואני להם מקשיבה לאותה המריבה בין ראשי ללבי ולא רואה שהוא
לצידי.
מוכר-לא מוכר, בלי סיבה, אלי מגיע מעבר לפינה.
נמצא שם!
באמת?!
עומד ומסתכל, בלי לומר מילה - מביט בחום, נותן קריצה, חיוך
עולה - ואני נסוגה.
אמרו לי פעם: "לב שנקרע, גם כשעוברות השנים, תמיד ישארו בו
סימנים, סימנים שישארו לעולמים,
צלקות שיזכירו את הכאב והפציעה".
אז אני לא נותנת לו להתקרב וראשי אותי מזהיר: תתרחקי - בכאבך
תזכרי.
"לא כולם כאלה", הוא לוחש - לו רק ניחש...
מה עושים כשאמון מאבדים? מה עושים כשהלב הפצוע מסרב לעלות שוב
על הסוס הפוצע?
שלא נותן לדהור חופשי - אל מבט חם ומוחשי...
לו רק ידע... לו רק יכול היה להבין את הכאב שבפנים,
שגורם לי לברוח ממנו - "זה לא בגללך, אני באמת רוצה - רוצה
ופצועה אז פשוט נסוגה",
"חכי", עיניו קוראות, "לך אני יכול עולם חדש להראות".
ולבי כמעט נכנע, אך ראשי ממהר בהתקפה - "תתרחקי במהרה!"
לא מאפשרת לו לחדור לחומות שנבנו סביב לבי - להגנה.
יש סדק ועוד אחד, פרצה - ומכאן הדרך קלה.
מפחדת שהוא אותה ימצא וילך לאורכה כי ללבי היא מובילה -
ועדיין אין לי את האמונה כדי לבטוח במבטו ובדברו, באומרו:
"לא כולם כאלה, חכי ותראי, עולם חדש עוד תגלי, אם להראות לך לי
תאפשרי".
אמרו לי פעם: "לב שנקרע, גם כשעוברות השנים, תמיד ישארו בו
סימנים, סימנים שישארו לעולמים,
צלקות שיזכירו את הכאב והפציעה".
ועכשיו תורי לדבר - ושיחה אני רוצה עם ראשי ולבי, שמעו נא לי:
"בוא נחשוב יחד איך נותנים אמון, איך נעלים את חומות המגן".
בשומעו את זה לבי התחיל מפחד לרעוד וראשי, ידידו מיד פתח
והתלונן: "זה הרי לא יתכן!!!"
"תקשיבו לי", צעקתי, "מכם נשבר לי".
"רוצה לנסות ולראות, מה עיניו לי מזמינות."
ואז קול קטן נשמע: "תני חיוך בבקשה".
זה היה האושר שדיבר, חזר הוא ממסע למקום אחר.
"אני רואה שאחיי, הראש והלב, בלבלו אותך עם צרות וכאב.
המון זמן לא הייתי אצלך ועכשיו כשחזרתי שוב בריא יהיה הלב.
והראש הדאגן יבין כי אין בדאגה יותר צורך כאן.
אם רק תתני חיוך אני מבטיח, אוכל לגדול ואהבה להצמיח.
חזרתי רק כי החלטת ואמרת - שניסיון רוצה את.
תני לו לאותו אחד הזדמנות - ואני אהיה איתך בנאמנות.
רק תני חיוך ותשמחי, לבך יפסיק לכאוב ובעיניים שוב אמון תתני!
אם להתקרב אליך לו סוף סוף תאפשרי!!!"