כששאלתי מה זורח בבוקר ושוקע בלילה אמרו לי - "חמה".
כששאלתי את זה הייתי קטנה.
שאלתי איך קוראים לפרח האדום בחלון, אמרו לי "שושנה".
שאלתי למה אנשים רבים ויש מלחמה, אמרו - "בגלל השנאה"
כשהייתי קטנה אמרו לי - "ילדה כשתגדלי תביני".
זה מה שאמרו לי כששאלתי מה זו אהבה.

שאלתי מה אומרים למי שאוהבים, אמרו לי - "ילדה, לא צריך
מילים.
אבל את זה כשתגדלי - תביני".
עברו שנים ואני גדלתי, הרבה על החיים ידעתי.
הכרתי ילד, עם עיניים כחולות והרבה חלומות.
ולמרות שדרכנו היו שונות, להיות שלו לא הפסקתי לקוות.
כששאלתי למה אני מרגישה חום בפנים והמון שמחה אמרו לי - "זו
אהבה".
וכשהוא הביט בי הבנתי למה אמרו שבאהבה לא צריך מילים -
כי הניסיונות להבין ולתת הסברים לתחושה הנפלאה שבפנים, הם
מעשים מיותרים.

אז עכשיו גדלתי ואני מאוהבת, אבל הוא - לא מחליט - אולי בי
אולי באחרת.
ואני לא יכולה להתמודד מול השנייה, שהיא ממני יותר טובה.
האהבה לעיניים הכחולות בערה - בעור, בעצמות, בלב ובנשמה, כל
שנייה ביממה.
למדתי לקרוא אותו כמו ספר פתוח, אליו רציתי תמיד לברוח.
ובין זרועותיו למצוא מקום בטוח לנוח.

וכשבאתי אליו, כמו תמיד, לעוד שיחת נשמה, עיניי ראו - נשמתי
נעצרה.
הבנתי - ילדה את כל כך טיפשה!!!
ראיתי אותו, ראיתי אותה. ראיתי את אותה אהבה.
"אבל היא לא אוהבת אותך!!!" רציתי לצרוח.
לבכות גם רציתי, אבל לא היה לי כוח.
רציתי לצעוק "היא משחקת בך!!!"
חשבתי שאת כחול העיניים אני מכירה, ושאותי אולי ירצה ולא
אותה.
כי פעם כך לי הוא הראה, אבל לא בביטחון -  את אותם סימני
אהבה.

הוא היה ביישן טיפה, אבל גם דיי שקוף וקל להבנה.
ואלי הוא שידר משיכה - ברורה! לא הזויה.
המשיכה לא הייתה חלומה של ילדה קטנה ותמימה.
אבל ידעתי שאני לא היחידה- ובגלל זה לא אמרתי -
"אני אוהבת אותך"
כשהצצתי עליהם מהפינה - ליבי נקרע.
ידעתי שהיא לליבו יותר קרובה ושהוא בסוף בחר אותה.
ובכל זאת עוד אהבתי אותו נורא.
ואולי... בפעם הראשונה...הבנתי מה זו אהבה.

כשתגדלי תביני אמרו לי! אז למה אני לא מבינה???
איך החום פנימה התחיל לשרוף?! ואותי להרוג?!
רציתי להפסיק - באמת שרציתי, והוא הכאיב לי.
אני זוכרת את המבט, הידיים והחיוך.
חיוך שלא היה שמור לי - או בעצם לא רק לי.
היא גנבה לי את החיוך - הוא כל מה שרציתי בשבילי.

כשהייתי קטנה אמרו לי, ילדה כשתגדלי תביני.
זה מה שאמרו לי כששאלתי מה זו אהבה.
אז עכשיו אני גדולה - ועל המיטה נזרקת, מתפרקת ובוכה.
קוראת בשמו  לתוך הכר. שואלת - "למה?"  וליבי נשבר.
הלוואי והיה אחר - אך מי יהיה טוב יותר?!
רוצה להפסיק... באמת שרוצה...רוצה להפסיק לחוש אהבה.
לאהוב ולדעת שזה חסר תקווה. לאהוב מהנשמה- ההרוסה והפצועה!!!

כשהייתי קטנה אמרו לי, ילדה כשתגדלי תביני.
זה מה שאמרו לי כששאלתי מה זו אהבה.
אבל למה לא אמרו לי כמה היא מכאיבה?!



לעיניים הכחולות שלי