יום שבת. 23:06 בלילה. פרל ג'אם ברקע. כוס וויסקי שמסתכלת עלי
חצי ריקה. הכבד שלי מצד שני ממתין לחצי השני.
התקשרתי אל לירון בדיוק לשאול מה קורה ולברר אם הוא התקשר
לרופאה שפגשנו באיזה מסיבה ושנינו נדלקנו עליה. במקום לקבל
מהבחור אינפורמציה, קיבלתי מטח של קללות אינסופיות על הקור
המזדיין הזה בחוץ. אני טענתי שכולה מינוס עשר אבל לירון טען
בתוקף שלא יכול להיות וגם אם מינוס עשר בחוץ עם הרוח זה מרגיש
כמו מינוס עשרים. הוא גם נשבע שבחיים לא הייתה כזו רוח בחוץ.
ככה הוא, הכל מוחלט וסופי.
זו אחת הסיבות שאני אוהב כל כך את קנדה. הכל כאן זה מצד אחד
ככה אבל מצד שני הוא בעצם ככה. אין אמת אחת. כן, יכול להיות
שמינוס עשר לפי התחזית אבל בעצם מצד שני עם הרוח אתה תרגיש
יותר קר בחוץ. אז למה לפתח בי ציפיות?
לקח לי פעם אחת בדיוק להבין שבניגוד לארץ ישראל, זה שיש שמש
בחוץ זה לא אומר שנעים. וכן, יש בהחלט סיטואציה שאני אצא החוצה
עם חמש שכבות בעוביים שונים ומסוגי בד שונים (אמר לי פעם איזה
ישראלי אחד כאן - גורטקס אחי. זה מה שאתה צריך בשכבה
החיצונית). חמוש בכובע צמר וכפפות (ווינד בלוק. זה מה שהולך
היום) ו... משקפי שמש.
אני חושב על זה כל הזמן שקנדה מתאימה לי כמו כפפה ליד. גם אצלי
בעצם אין אמת אחת. אין משהו אחד קבוע. אני יום אחד חושב ככה
ויום אחר כך משנה את הדיעה. אמרו לי כמה פעמים שאני ציניקן.
בגדול, אני חושב שהתכוונו לזה שאני אומר משהו אחד ובעצם מתכוון
למשהו אחר. כמעט כמו מזג האוויר כאן.
קוראים לי גיא. אלטמן. החלוקה הזו לשם פרטי ומשפחה קיבלה משנה
תוקף כאן בקנדה. בארץ רוב האנשים מכירים אותי בתור גיא. בקנדה,
חוץ מהמשפחה שלי, הרוב המכריע לי קורא לי אלטמן.
אני יושב מול המחשב ומתחיל לכתוב. החלטה שבאה כי יש בי כנראה
צורך עצום לשפוך מהלב. סוג של להתנקות. על סף גיל שלושים אני
מתחיל להבין שאת רוב החיים שלי עד היום העברתי בלתכנן וקצת
פיספסתי את ההווה שלי. מתכנן ללכת לחדר כושר, מתכנן לרדת
במשקל, מתכנן להתחיל עם בחורות, מתכנן להתחיל בקריירה.
אני כותב את זה וצוחק לעצמי שאפשר להגיד שאף פעם לא ממש השלמתי
משהו בחיים. נכון ,סיימתי תיכון, אפילו עשיתי שנה קבע בצבא
ואיכשהו גם יש לי תואר בכלכלה אבל חוץ מכותרות, לא ממש עשיתי
משהו שראוי לציון. הפסקה. אני עובר לאינטרנט בסבב הרגיל של
וואלה, ווינט ג'ימייל והאנ.בי.איי.
נראה לי שיש לי איזושהי הפרעת ריכוז. חוץ מגלישה מסיבית
באינטרנט (האמת שיטוט עקר אחר אתרים סתמיים) מעולם לא יכולתי
להתרכז במשהו במאה אחוז. מעניין על מה מצביעה העובדה שכל פעם
שאני כותב יש משהו בסוגריים. אני בדיוק חוזר מעוד שיטוט
במרחבים האינסופיים של האינטרנט. בוואלה אומרים שכבוד הנשיא
קצב הולך להיות נבצר זמני. הנה עוד משהו שגורם לי לרצות
להתנקות. המצב. התחושה שמדינת ישראל על סף פשיטת רגל. אחד
הדברים שאני אהיה חייב לקנדה זה העניין של היחס שלי לארץ.
כשהגעתי לכאן, הייתי שבוי בכל כך הרבה קוספציות שזה פשוט
מדהים. אני חושב שבלי שום קשר לאם אני אשאר כאן (כולם טוענים
שכן), אני היום יכול לשפוט דברים בארץ הרבה יותר בצורה
אובייקטיבית. למדתי כאן שדברים שראיתי בארץ הם רק קצה הקרחון
(נקח לדוגמא את החרדים) והיחס שלי למספיק דברים השתנה במאה
ושמונים מעלות.
אז אני מניח שהולך להיות כאן קצת חשבון נפש, קצת "אני מאשים"
אבל בעיקר תקווה שאני אוציא ממני כל מיני מועקות. אני הולך
לכתוב בציבור. וואו. רק הרעיון הזה גורם לי לחייך. אני בעצמי
לא יודע בדיוק מה הולך להיות כתוב בהמשך אבל אני יודע שמה שזה
לא יהיה, אני אצא משם שלם יותר, חושב בצורה ברורה יותר ואולי
קצת פנוי רגשית לחיות בהווה.
יאללה, נתחיל.