השקיפות שלנו לעומת השמיים הולכת וגדלה.
גוף מתנועע בחדר. מתיישב, קם. זה רק גוף. המחשבה לא מכוונת
אליו. האינסטינקט נגלה כתגובה איטית לאור. התקרה לבנה. הקירות
סדוקים. זה הרבה זמן שלא חש חום. שלא חש. באיטיות מפלס דרך בין
סדינים ומיני בדים, שלבש רק כדי לפשוט אח"כ. אין תכלית
לשרירים, אין תכלית לכלום. המוזיקה צורמת, הצלילים גבוהים,
רחבים, נמתחים. הבסים מהבהבים באוזניים שמחוברות לגוף. הקול
אותו קול, השיר אותו שיר, אבל משהו השתנה בפנים.
החושך אותו חושך, האור פשוט קהה יותר. הבחוץ משלח זרועות
פנימה, חודר יותר מדי לתוך הקרום הדק, המונע את התפזרות הגוף
בריק שסביבו. הזרועות מפלסות דרכן, כמו ריח מתוק מדי, דרך
האוזניים אל הלב, מתחילות לפמפם אליו דם במהירות.
הקול פנימי. הורידים עומדים להתפוצץ. השרירים קפואים. התחושה
כואבת. הכל פנימי.
רעידות, חוסר תנועה. התקדמות במרחב הפנימי. החוץ שקט, כשבפנים
החוטים נחתכים בסכינים חמות. גוף מונח על שולחן המנתחים. הוא
חשוף אל הכל בחוץ. ממתין לזריקת ההרדמה שתהפוך אותו לשותף
פסיבי בנינוחות שבה החדר מסתובב סביבו. יד נשלחת סוגרת את
החלון. מסרים קצרים נשלחים מהמוח. יללות. פרכוס. מים מלוחים
מעין שמאל. מים מלוחים נשפכים מעין ימין. הבכי מנוכר. כאילו
מישהו הכריח את מיתרי הקול לשחרר יללה. הגוף שכח איך לבכות.
הוא מחקה פעולה אנושית. היללה הזאת סתמית. הגוף לא מצליח
לשחרר לשקט שמסביבו משהו אחר במצב שבו הרעש נמצא בפנים.
אינסטינקט כתגובה חייתית לפחד. צרחה. האוזניים נחרשות. המוח
שולח מסרים קצרים. שקט, תרגע. רעש רעש שששששש... רעש. תופים,
מרקדים מהלכים מזמרים על גבול השפיות הדק כל כך. תופים. תופים.
דפיקות הלב על בית החזה הגוף עומד להתמוטט. מסרים קצרים מהמוח.
חופר מערה במיטה. הגוף עוטף עצמו בשמיכה. נרגע לבד בחושך.
אולי אף אחד לא רואה.
ששששששש....
שששקט...
הגוף שולח ראש מעל השמיכה. עין שמאל נפקחת לחושך. עין ימין
שופכת לתוך הדלי עוד דמעה. הגוף לבד. אין עוד אף אחד סביבו.
השרירים עדיין נוקשים. היללות השתתקו. איתן גם התופים. הבחוץ
שלו. הפנים עדיין מפוחד. הגוף בודק אם כל אבריו במקום, חושש
אולי נתלש בשרו מעליו וכעת הוא אפילו לא גוף. הריאות מחליפות
גזים עם החדר שוב.
עברו כבר 120 שניות.
כל הזמן הזה הייתי הרחק. נדדתי בין גבולות שסימונם מטושטש לי.
התנדנדתי בין קצוות עולם. התהפכתי והתפזרתי בתוך החלל הריק
שבי. מוותרת על שליטה בגוף הנוראי הזה. מוותרת על הקשר ביני
לבינו. הוא מנוכר לי, הוא לא שלי, הוא רק גוף.
הרי הגוף רק מגיב למה שנרקם ברבדים עמוקים יותר. רבדים שקופים,
חלושים, המרכיבים את דמותי המציירת קווים דקיקים מפותלים.
יוצרים צל תבנית מעוותת על הרצפה שמתחתי. כמעט נבלעת ברצפה.
הגוף משחרר את הבועות החוצה, כשהאוויר הכלוא בהן נושב בשכבות
הסבון, במרחק אלפי קרני שמש מהנקודה שבה יכולים זרים להבחין
בהן ולהגיד שאלו הן בועות. זה מכרסם בשכבות וקודח בדפנות
האוויר שיוצר את הבועות.
אני מאבדת את עצמי. אין לי שליטה במחשבה, לא בטירוף ולא בסריג
האבק והעצמות שעוטף אותן. הייתי רוצה לחשוב על דברים יפים,
לישון בלילה, להתנתק מאשליית היום, להפסיק לדפוק ראשי בקיר.
הייתי רוצה להשתלט על עצמי, על התחושות האלה.
בינתיים עברו עוד אלפי שניות...
רגלי יוצרות תבניות של אור וצל בכרית הסאטן הלבן. איפה שאמור
להיות מונח ראשי. ראשי יוצר צל על המדרגות, כשהוא מתרחק ומתקרב
אליהן, תוך כדי שהוא נדפק בהן בחוזקה. יורד למטה מדרגה אחת
אחרי השניה. כל כך פשוט להידפק ללא שליטה.
