כאן אני רוצה לספר על הפעם הראשונה שבה נפגשנו, אני וחיים
זורין. בשעות האור, המקום הקבוע שלי היה מוסד באר שבעי בשם
"בית הפנקייק והפול". לא הרחק מצמד קיוסקי ה"בייגל טוסט".
ל"בית הפנקייק והפול" הלכתי בגלל המחירים הזולים וההפתעות
שהעניקו ללקוחות - מיני פטריות חינם וצלחות חמוצים מיוחדות
ורוטבי עגבניות במכסה של שום. עד היום נראה לי מדהים לקבל צלחת
קטנה שלא הזמנתי הרוחשת מאכלים, ויהיה טעמה אשר יהיה.
בדרך כלל הייתי הולך לבדי אבל הפעם ישבתי עם כתב הפלילים של
העיתון שלי, דוידי. דוידי התנהג אמנם כאילו היה חבר שלי, אבל
יכול להיות שהתחבר איתי רק כי קיבל החזרי ארוחות, והיה מעוניין
בקבלות שלי. לפתע התיישב לידינו בלי הקדמות מרובות אדם עם
מערכת שיניים יוצאת דופן, שאחז פיתה, זה היה חיים זורין, חבוש
הכיפה. הוא הזיז את רובה המים שלי ועיניו ברקו אל הפיתה בידו.
דוידי ערך בינינו היכרות. זורין אמר לי שהוא קורא אותי כי הוא
אוהב מאוד מוזיקה, והחל להרצות על איך לפי דעתו צריכה להיות
מוזיקה, מצד אחד, רועשת וקצבית עם תופים, אבל מן הצד השני עם
מילים רומנטיות. במקביל עסוק היה במלחמה חסרת-סיכוי נגד הפיתה
שטפטפה על מכנסיו.
חמש דקות אחרי שהתיישב חיים זורין לידינו, צפצפו שני מכשירי
הביפר, שלו ושל דוידי, בעת ועונה אחת. המכשירים היו גם רוטטים
והתחילו להלך על השולחן עד שנפסק צלצולם. אז עוד לא היה לי
ביפר. רציתי מאוד אחד, אבל התביישתי לרמז על כך לעורכים שלי.
התברר מתוך שרשרת ההודעות בביפר שבעת הנחת צינור, נמצאה גופה
של איזה פושע, ברנש שידעו זמן רב בודאות כי הוא נרצח. דוידי
נותר לסיים את האוכל שרק אז הגיע בעוד אני מתלווה לחיים זורין
במסע אל הגופה. מן הסתם יעביר לו חיים זורין את הידיעה, למרות
שהוא בעיתון מתחרה - דבר שמקובל בעיתוני הנגב בקיץ, ומכונה
"פול". הגענו במכונית קטנה שחיים זורין האזין בה לרדיו ברמת
הקול המקסימלית, כך שבנוסף לשיר המקורי עלה איזה צליל כחכוח
מבעד לרמקולים השבוקים. נסענו צפונה במהירות. חיים זורין היה
נהג איום, הוא צפר וקילל כל הזמן את הנהגים בסביבה, כמעט נהג
לגמרי כשראשו מחוץ לחלון, שר את השיר שברדיו, שהיה קשה לזיהוי
עכשיו גם בשל הכחכוח וגם בשל השירה העולה ויורדת שלא היטיבה
איתו. נראה גם שהרדיו לא היה מכוון בדיוק רב מדי לתחנה.
היעד היה לא רחוק מ"השכונה האמריקאית", שנקראה כך על שום
הבניינים הזהים זה לזה, בעלי גג הרעפים שלא מרעפים, אלא מחתיכה
יחידה של מתכת ירוקה, בתים שנראו כמו מבני לגו בהיר המוטלים
באקראיות באמצע המדבר.
חנינו באזור צחיח והלכנו מרחק של מאתיים מטר עד תלולית קטנה,
שם הוקם מחסום קטן לידו הצטופפו עוד שני כתבים פליליים, שלושה
צלמים, שוטרים בשתי ניידות, מפקד המחוז הדרומי במשטרה, ומנהל
מערכת החינוך בעיר, מינוי של המפד"ל. הם ישבו והתבדחו. המת היה
סרוח 20 מטר מהם. לאט לאט התקרבו גם ובאו פוליטיקאים לא
מוכרים, מדשדשים בחול, וגם ילד אחד.
זה היה סופו של עבריין - שאם הבנתי נכון מקושר למכונות בינגו -
להיות חלק מהמפגש החברתי הראשון ביני לבין חיים זורין. מדי פעם
הגיחו במהירות מכוניות
משטרה עם סירנות מצלצלות ובלמים חרוקים. השמש הייתה דהויה, ואף
שהיה קיץ, השמיים נצבעו אפור עכור, והעננים, קצוצים במדויק,
יצרו גלים גלים של קשקשים מעל הסובארו של זורין.
חיים זורין היה חביב הפיקוד הצבאי. לאיזה אלוף משנה ששפמו צימח
לא בסימטרייה הוא סיפר משהו שמזכיר בדיחה, בסגנון זרם-התודעה
שלו: "איש אחד היה נשוי לבחורה נמוכה. באו אליו שלושה אנשים
ושאלו אותו - איך קוראים לאשתך? הגיע אז פרסי, הוא שאל את
שלושת האנשים לשמותיהם והמשיך הלאה. שלושת האנשים ושעון מחשב.
בשביל מה זה טוב השעוני המחשב האלה? המחשב צריך לדעת מה
השעה?".
מחזיק בידי רובה צעצוע צהוב, הבטתי במת מהמרחק שהיה רצוי
למניחי המחסום, השוטרים, מן הסתם - כמו כולם, לבד מן הצלמים
שעברו את המחסום בלי קושי. כמו שוטרים וכלבים - משהו מפריד
בינם ובין האנושות.
ממרחק, המת הזכיר אננס: חצי השנה שקבור היה, רקוב באדמה, הפכו
את מראהו לצהוב ולא-אנושי. האשם ברצח כבר ממילא היה בכלא. אלוף
המשנה עם השפם הלא סימטרי וחיים זורין הסתודדו. עד כאן סיפור
הפעם הראשונה והיחידה שראיתי אדם מת. זהו גם סיפור התחלת
חברותי עם חיים זורין, הכתב המוניציפלי הלוחם, חבוש הכיפה, בעל
השיניים הראויות לציון, המאוהב תמידית במישהי שלא מהמחלקה שלו,
אותו אדם שהרס את סיכוייו של אלפסי לחזור למועצה.
היו גם שמועות שהוא בתול. אולי זה מה שהבהיל את גבי מהנהח"ש
מלהיענות לחיזוריו. אבל אין זה קשור לכך שהיה דתי: לכיפה
הכחולה הכהה שלבש לא הייתה משמעות גדולה מדי יותר מאשר לרובה
הצעצוע בידיי.
לפעמים מתעסקים בעיתונאים תושבי באר-שבע שעלו לגדולה והפכו
לכתבים ראשיים בעיתונים, למפיקי תוכניות טלוויזיה או לעורכי
עיתונים גדולים במרכז הארץ. אני מקדיש מילים אלה היוצאות מלבי
לעיתונאים שנמצאים בבאר-שבע, אלמוניים לגמרי מן הבחינה
הלאומית, אנשים שיעשו הכול כדי להשיג סיפור, חרוצים, חסרי
מורא, נבונים ומקוללים.
חיים זורין היה אחד מהעיתונאים הטובים בישראל, אבל לא התקדם
למרכז הארץ או לתפקיד עריכה בגלל היותו עושה-צרות מקצועי. הוא
אהב להנהיג מאבקים של עובדי דפוס וסדר, נהג לנתץ את הדלת של
עורך החדשות (עורך העיתון כבר ויתר על דלת) או להרים בידיו
הכחושות כתבים זוטרים ובכירים שחשב שראויים להיות מונפים
באוויר. עם נשים היה ביישן, מתקפד בתוך כיפתו, ונושף על
ציפורן-אצבעו כשדיברו, הסמיק וכמעט נראה כבוכה, אולי כי, בגילו
המאוחר, עמדה על שיניו פלטה, שיצרה פס נוצץ של מתכת על שיניו
העליונות.
בסוף השבוע של אותו השבוע התפרסמה הידיעה על המת בעמודי האמצע
של שלושת המקומונים, עם ניסוח זהה פחות או יותר. אבל חשוב מכך:
הודפסה הידיעה הראשונה שנגעה לשחיתותו של אלפסי. זה היה כאמור
חודש לפני הפגישה שלי ושל אלפסי.
תוך זמן קצר אלפסי עזב את הליכוד. בשיא המרוץ העצמאי, כשהוא
שבר כלי מבחינה פוליטית, הייתה פגישתנו ההיא בקפה ערבה, שבה גם
נמצא שאול סומך.
מאז הפגישה הראשונה עם אלפסי לא ראיתי אותו אלא כחלוף שבועיים.
חיים זורין, על אף הצלחותיו העיתונאיות במלחמתו עם אלפסי, היה
עצוב מאוד באותה תקופה - יותר ויותר מצאו הוכחות שזה קשור לגבי
מהנהח"ש. כשלא היו בסביבה, כולם דיברו על אהבתם החד-צדדית.
לדברי הרכילות, גבי "נראתה" עם גברים אחרים ללא-הרף: זה היה
ברור שחיים זורין נראה מעוניין מדי בשבילה, והיא הייתה בחורה
שנמשכה לכוח. גבי היתה זו שגילתה שאני מרוויח כפול מהכתבות
ואחר כך מכתבות ההתנצלות, וקיצצה את התעריף כשמדובר בכתבות
התנצלות. אני לא מבין מדוע זה הפריע לה, אבל בניגוד לעיתונאים
ולעורכים, אנשי ההנהח"ש תמיד מסורים במאת האחוזים לגוף בו הם
עובדים.
היא הייתה יפה כל כך, מעבר לשולחן! היו לה עיניים פיליפיניות,
ומעט אקנה נבזק בצדי לחייה, נראתה גמישה כמו כפית פלסטיק
בפיקניק. והאקנה רק תיסף את הרצון לנסות לאהוב אותה במספר
אופנים שאינך יכול לאומדם.
אלמלא הקול שלה, לא היית יכול לדמיין שהיא במחלקת הנהח"ש.
לחייה היו מתוחות כל כך כשהיא צעקה עלי. ידעתי שהיא יפה מדי
עבורי - איני יפה במיוחד, אני נמוך ומגיל צעיר בעל מצח גבוה,
שיער כתום דליל, וכיסי עיניים של קשיש עשיר. אני נוטה שלא
להאמין ביכולת שלי לשכב עם בנות יפות כל-כך. היא הדיפה
אלגנטיות, וזו, באותה תקופה, היה הדבר שהייתי הכי רחוק ממנו,
עם רובי המים שלי ומשקפי השמש הצבעוניים שאתם התנהלתי בשעות
הלילה.
לא פלא שהיא שברה את הלב לזורין הטוב שחי אצל אמו בדירת קרקע
של שיכון דרום - שכונה נחמדה ליד העיר העתיקה.
שבועיים לאחר מכן חלפתי שוב על יד קפה ערבה, הפעם מצאתי את
אלפסי עם מספר שתיים ברשימתו, יושבים זה לצד זה ושותקים כשהם
בוחנים את המלצר שהיה מפנה כוס קפה לנדוור מהשולחן (השלט 'קפה
ערבה' היה למעשה במימון פירמת הקפה לנדוור). אלפסי נראה עצוב
וחולה.
עדיין היה חם. התיישבתי לידם, מביט לעבר שקית ניילון לבנה
שקופה שעופפה בין העננים. "זה סופי. חיים זורין החליט לקרוע לי
את הצורה", הוא אמר.
"הוא לא בן אדם", אמר מספר שתיים בעצבנות שהייתה אף גדולה מזו
של זורין. מספר שתיים גם הוא היה חבר מועצה בליכוד עד הפרישה,
צעיר מאלפסי בכחמש שנים ובעל שיער קצר מאוד שעליו נקודה של
שיער שיבה. הוא נראה שתקן אבל לא נראה ששתקנותו העידה על
צניעות כלשהי. פשוט נראה שתקן. הוא היה ראש ועד העובדים
הלאומיים במקורות אם הבנתי נכון מקריאה במודעת הבחירות של
מפלגתו של אלפסי שהציגה את הכותרת "למען - נבחרת צעירה ומנצחת
למען עתיד העיר". שמתחתה הוצגו בעיקר תמונות פספורט עלובות של
גברים רדומים.
"אתה תצביע לנו, נכון?", שאל אותי אלפסי, בקול שבור.
מלמלתי, "יש לי ברירה?".
"הנה, יש לנו קול אחד", אמר במה שניסה להיות בדיחה. אלפסי, גוש
הטוקסידו,
לא התיימר להיות מצחיק, או חכם או ישר. איני יודע מה התיימר
להיות.
הם ישבו ליד עיתון "באר שבע" - היה זה גיליון שיצא הישר ממכבש
הדפוס ועדיין לא תפס את מקומו הדהוי בחנויות. בשער עמדה המילה
"אלפסיגייט" באותיות ענק אדומות, כשעליה פזורים כשמונה שלדים
צהובים מחייכים שכנראה צוירו ביד חובבת כדי לתת תוקף לנושא -
דברים כאלה קורים רבות במקומונים, במה שאמור לצבוע את האייטם
ולהוכיח על יצירתיות. מהתחקיר התברר למעלה מכל ספק שאלפסי ניסה
לצותת לברק גרינבאום, מזכ"ל תנועת הליכוד בבאר-שבע. תגובתו של
אלפסי, לפי העיתון, הייתה "רודפים אותי" והיא הוצגה
כפרנואידית. התיישבתי, מביט בשלדים המאויירים, שאחד מהם פנה
באצבעו לעבר הקורא, אני, וניסיתי להעלות על פני ארשת השתתפות
בצער - אף שהשלדים היו חמודים וצחקנים, שניים מהם מנופפים זה
לזה לשלום.
בחיוך, הצטרף אלינו אלוף המשנה בעל השפם הלא סימטרי שהיה עד
עכשיו בשירותים, אותו אלוף משנה ששוחח עם חיים זורין ליד גופת
העבריין. הוא לא אמר לי שלום, מן הסתם בשל הסח-הדעת, והתיישב
בין אלפסי למספר שתיים.
"קראתם בידיעות אחרונות?", הוא אמר.
כולנו הבטנו לעברו בפחד גדול.
"המציאו תפוח אדמה שזוהר בחושך", המשיך אלוף המשנה, תוך שהוא
מחליף כסא לנקי יותר.
"בישראל?", שאל מספר שתיים.
"לא בישראל, באמריקה".
"אז למה כותבים את זה בידיעות אחרונות? תראה לאן העיתונות שלכם
מגיעה", פנה אלי מספר שתיים. הוא נראה כעומד לפרוץ בבכי.
שתקתי.
"זה לא הוא, זה חיים זורין", הגן עלי אלפסי. "הוא בעדנו. נכון
כתבת פעם משהו מקצועי בעדנו?".
"אני לא כותב על פוליטיקה", אמרתי.
"לא כתבת פעם משהו? זכרתי שכתבת משהו יפה עלינו".
"לא נראה לי", אמרתי. הייתי מוטרד מאוד.
"אל תצטנע", אמר אלפסי. "זה היה מאוד יפה".
כעבור זמן מה אלוף המשנה הלך שוב לשירותים. הפעם קמתי והלכתי
אחריו. "אתה זה שמדליף לזורין על אלפסי", שמעתי את עצמי שואל
אותו.
"מה אתה רוצה ממני?", הוא אמר בבהלה, קילוח השתן שלו פסק ואז
חזר לזרום.
"כלום".
"אני אפסיק", הוא אמר בעצב. "זהו, אני מפסיק".
"זה לא ענייני. אתה יכול להמשיך אם אתה רוצה", אמרתי ויצאתי
מתא השירותים.
"אתה רוצה שאני אדליף גם לך?".
"מה אתה יכול להדליף?".
"עניינים מוניציפליים, תנועות של הצבא, סדרי יחידות, מספרי
טנקים".
"אני כותב רק על רוק".
"אם אני אשמע משהו, אני אספר לך", אמר בקול משכנע.
"אין צורך. תשכח מכל מה שדיברנו".
"אל תדאג. אני אספר לך. אולי אשמע. על רוק, אתה אומר... מה יש
לי על רוק...". הוא עיווה פניו כאילו הוא מביט במאגרי מידע
סודיים שהזדמנו לו כקצין.
"שטויות", אמרתי. הרגשתי לא נעים וכמעט שביקשתי לשם נימוס כמה
מספרי טנקים כדי שזה ירגיש שהוא יצא מכדי חובתו. באר שבע דרשה
את הסחר-מכר הזה.
"אני מתנצל".
"אין לך על מה, אתה עושה את העבודה שלך", אמרתי. על אף שלא
ברור מה הייתה משמעותו של משפט זה.
"על כל פנים, אני מתנצל", הוא אמר בפחד.
ישבתי עמם זמן מה, חבוש משקפי שמש מנוצים, שזגוגיותיהן השחורות
הוקפו בעיגולים ירוקים ולבנים, והקנו לי מראה של תוכי שיצא
מבית גידולו הטבעי. איני יודע באיזה עוד עיר יכלתי להיות מוזר
כל כך בלא להיחשב כמשהו שאינו ראוי להתייחסות חוץ מבעיר ילדותי
הנהדרת.
"אני חושב שאני צריך להיות ממציא", אמר אלפסי פתאום, מביט
בכתבה על תפוח האדמה הזוהר. "תמיד יש לי רעיונות של ממציא.
אשתי תמיד אומרת 'יונה, יש לך עודף יצירתיות'. כל פעם שיש בעיה
היא מתקשרת. אני מתחיל להגיד את הפתרון, אפילו שאיני יודע מהו.
ואז אני מקשיב לתשובה שלי ומפתח אותה. זו עבודה נהדרת להיות
ממציא".
כשם שפגשתי יותר ויותר את זורין, כן פגישותיי עם אלפסי היו
יותר ויותר תכופות. אף שלא התנדבתי למסור לא באזני זה ולא
באזני זה שאני נפגש עם האויב. בפעמים הבאות כמעט שלא ישב אלפסי
ליד סגן האלוף המריר, המקור המדליף, שכל פעם שראה אותי ברח
מהשטח מפחד שאגלה את סודו בטעות. נראה גם שמספר שתיים התוקפני
נעלם כשהסקרים הראו שאפילו אלפסי עצמו, מספר 1 ברשימת "למען",
לא יעבור את אחוז החסימה ויאבד אפילו את המקום השמור לחברי
מועצה.
אלפסי התבטל, קבור בתוך אווירה יצירתית והרסנית, ככל שהסקרים
הורו שמספר האחוזים שלו ירד, ואחר כך כשלא נותרו אחוזים,
כשירדו הפרומילים, חלקי האחוזים, מהעמודה שלו בעיתון, ולבסוף
נסוגו גם הפרומילים והופיע קו קטן במקום אחוזי תמיכה, התקרב
אלי אלפסי יותר ויותר.
לא שוחחנו על הסקרים. אבל נראה שהאמין בנס, בחום הזה. אף
שבמקביל הרהר בקריירה של ממציא. במקביל, הוא חשב על מיני
תוכניות להביס את גורלו. "ראש העיר לא אוכל כשר", אמר לי,
למשל, באחת הפגישות.
"לא?".
"הוא מאוד לא אמין. דרוש שינוי", ניסה עלי.
"שינוי?".
"דרושה תקווה לעיר הזאת".
"תקווה?".
"הוא נכנע לסיעות הדתיות".
"מה הוא נותן להם?".
"איך כל האנשים האלה מצביעים כמו פתיים לראש עיר שכזה, עבד של
גרינבאום. אילו הייתי יכול להגיד לך מה אני יודע עליו. כמה אתה
מקבל?".
"אני מקבל על פי כתבות".
"אתה חושב שאני יכול להיות עיתונאי? העיר הזאת מושחתת, אנשים
פה פריירים.
אני יכול לכתוב כתבות שיפתחו לאנשים פה את העיניים".
בחשבון הכללי אלפסי היה אדם סגור מאוד: כמעט ששוחח אך ורק על
עצמו. כאשר העזתי להתייחס לנושא הקשור בי או לכל נושא שאינו
אלפסי, אינו מפלגת "למען", או משהו שלא שייך לאסטרטגיה פוליטית
בבאר-שבע - קם וצעד משם, כאילו הודיע לפתע נשיא המדינה כי הוא
מעונין לפגשו בדחיפות. אלפסי ביקש סליחה ועליו פנים מלאי-יגון
והתפוגג. שנים נראתה לי תופעה זו נחלת אלפסי בלבד, אבל אחר כך
פגשתי קו-אופי זהה אצל אמן פלסטי תל אביבי אחד. עד אז זה לא
היה עניין מוכר לי. על כל פנים, באותן שיחות, אף שסח רק על
עצמו, ולעתים אף אהב להביא מובאות מחייו, הוא להתגאות
בשחיתותו, חוצפתו ותיאבון הכוח שלו - היה תמיד מרוחק.
הוא לא התקשר אלי מעולם ופגישותינו היו פרי המקרה וההזדמנות.
בכל זאת, יצא
שנפגשנו כפעמיים-שלוש בשבוע בעיקר בקפה ערבה. בעיקר, ישב בבית
הקפה משותק, כאילו אין מערכת בחירות.
לא רק מספר שתיים נמוג משולחנו, גם הקהל שהביט עליו תמיד בפחד
התחיל נעלם ואנשים שחלפו מול שולחנו הפכו פתאום נחמדים
ומחייכים. ירידתו בסקרים לא שינתה דבר ביחסי אליו היות וידעתי
שאני עומד לעבור לתל אביב. לא נזקקתי לרשיון עסק או זיכיון
הפעלת אוטו גלידה: להפך, נוח היה לי יותר עכשיו להתחבר עם סגן
ראש העיר על בסיס שוויוני. אף כי אחרי שעזב את סגנות ראש העיר
ואת החברות במועצה וחזר להיות קבלן לא נפגשנו יותר, לבד מפעם
אחת.
זה קרה בקניון הנגב, כשבאתי לאחד מביקוריי הראשונים בבאר שבע.
הגעתי עם סל ענק של כביסה ובטן ריקה, באותם ימים ראשונים הייתי
רעב מאוד, מגביל את עצמי למאכלים עם מחיר חד-ספרתי פעם ביום.
ישנתי פעמים רבות רעב, מוקף בספרים ובעיתונים, ולא הבנתי שיש
בכך רע.
מולי, בקומה השניה של הקניון, הלך אלפסי עם אשתו הנאה והרזה
וילדו בן העשר. אלפסי היה שמן, מכוסה בטי-שרט אפורה. כמעט שלא
זיהיתי אותו, כי שיערו דהה והאפיר. הוא נזף בילדו כאילו ביצע
הילד עוון איום ונורא. ואחרי שעשה זאת, הילד בכה. אלפסי לא
הרפה וצעק עת ארוכה על הילד, שפתיו קמולות מכעס בגין התנהגות
הילד.
מסתתר מאחורי סל הכביסה העצום, המשכתי הלאה, אל עבר תחנת
האוטובוס הסמוכה לקניון. אך שיערו המלבין, בטנו התופחת, לבושו
המוזנח ולחייו - לחיי אסיר - ציערו אותי מאוד.
ככל שקרב מועד הבחירות, התגייסו יותר ויותר עיתונים וכתבים
למלחמה בשחיתותו של אלפסי - אותה גופה שכבר הייתה מוטלת ללא
ניע בשדה. לא רק בעיתון של חיים זורין כתבו שאלפסי הולך להיות
מובס שוק על ירך, בכל העיתונים, וגם בעיתון שלי, הצטיירה
התמונה מדויקת וברורה: הטייקון הפוליטי, העסקן התחמן עומד
ליפול הפעם.
במהלך יחסינו שנמתחו מאותה פגישה ראשונה ונסתיימו ביום לאחר
הבחירות, מעולם לא התקשר אלי אלפסי. לבד מפעם אחת, אחרונה.
זה קרה עשרה ימים בדיוק לפני הבחירות. הוא התקשר ודרש לפגוש
בי. חשבתי שהדבר נוגע לפוליטיקה. אולי התאווה שאהיה סגנו,
במקום מספר שתיים. כשנמצאתי למטה, הוא היה כעוס על הזמן שלקח
לי לרדת. נכנסתי בשתיקה לאוטו הממוזג שלו, מכונית אלפא רומאו
שחורה עם סימון דיפלומטי שלא ברור איך השיג.
הוא נסע במהירות, מניח את ידו על המסעד שמאחורי גבי ופותח
וסוגר את הגג. אלפסי לא הסכים להגיד לנו אנה אנו נוסעים.
שפתיו היו עבות מתמיד ונזל מהם ריר, שהלבין על שפתיו, והוא
ניקה אותן שוב ושוב בלשונו. אך עדיין נותר עליהן פס לבן באחד
הצדדים, פס שהוא לא איתר אולי בגלל שלא הייתה מראה במכונית.
זו הייתה המכונית הראשונה שראיתי ללא כל מראות.
המכונית נטשה את מרכז העיר, הגיעה למקום שבו התחרו זו בזו שתי
תחנות דלק ובכל אחת מהן שיפודיה בינונית וזולה מאוד, וחתכה דרך
שדרות דוד טוביהו שלרגל הבחירות ניטעו בעיבורן ערוגות סדורות
היטב של פרחי שן-ארי צהובים-שחורים. עד כדי כך היה ברור שמדובר
רק בטריק בחירות שאפילו לא נבנתה מערכת השקיה ראויה לשמה בין
הפרחים; פרחי הבחירות, הפרחים שנבראו כדי לפרוח עד הבחירות,
היו יפים מאוד, פוערים לועיהם אל השמש וכלפי המכוניות היפניות.
כולם הביטו לעברם בחיבה, נזכרים בראש העיר הפופולרי: הוא היה
באמת פעלתן, אבל פרחי הדמי היו בונוס, רגע מהחודש האחרון שלי
בעיר. זו הייתה מערכת בחירות בה ידעו הכול שראש העיר יישאר
בתפקידו, ראש העיר שאלפסי שנא כל כך עד שעזב את מפלגתו. או
שאולי הרגיש ראש העיר די פופולרי כדי לסלק איש מנגנון תאב-כוח
ומושחת כאלפסי ולנצח בכל זאת בבחירות.
הגענו למלון נאות מדבר. באר שבע לא התיימרה באותה תקופה למשוך
תיירים, והמלון נועד בעיקר לאנשים מתל אביב שהגיחו לכמה שעות
של פגישות עסקים ונתקעו ללילה. זה היה לפני הפריחה של העיר בשל
הסכמי השלום וגלי העלייה. באותה עת דובר על תיירות כעל משהו
וירטואלי, לא משהו שבאמת אמור לפרוץ, כשם שמדברים אודות
דמוקרטיה במדינה בעלת מסורת טוטליטרית.
הייתי במלון נאות מדבר פעמים רבות קודם לכן. אבל רק בבריכה, בה
שחיתי כילד עם משפחתי. זו הייתה אז הבריכה הגדולה היחידה חוץ
מזו של האוניברסיטה והקאנטרי-קלאב. מאז שעזבתי את העיר, ודאי
נבנו מניין של בריכות. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לחדר
הקבלה של חלק המלון. חדר ירוק עם תקרה גבוהה.
פרחי פלסטיק עיטרו את סביבת הדלת הפוטואלקטרית, ניצבים בתוך
גושים של אבנים חומות, כנראה אבני פלסטיק. על הקיר עמדה תמונה
ענקית של גייזר ולצידה תמונה של הרמטכ"ל מתוך מעריב. אלפסי
חייך אל איש חדר הקבלה, שהזדרז לקום כדי להראות חרוץ ונמרץ. או
שהיה זה המנהל. אלפסי הסתודד אתו מעט, מסמן לי להמתין בחוץ.
אולי נתן לו כסף, אבל סביר יותר כי אמר לו שהם יסתדרו מאוחר
יותר.
עת דמדמת הייתה זו. חלפנו על פני הברכה השלווה והריקה מאדם,
שבה נמנם המציל, גבר מרוקאי שזוף כבן 60 בשם שרלי, אביו של
כדורגלן ב"הפועל באר-שבע". הוא היה לבוש עדיי ענק שנראה כי
יטביעו אותו אלנכון כשינסה לשחות לעבר שחיין המגלה סימני
שקיעה. השמים היו אדומים-כהים כמו בסופי סיפור והקרינו על
הבריכה קווים עגומים מפוארים.
השרב של העת האחרונה, השרב האחרון שלי בבאר-שבע, נותץ. האוויר
היה נעים. רק הבוגנוויליות, כמו נשים מזקינות, נראה שלא
התאוששו מחום היום, ושהמשחק הפוליטי - הבחירות הבאות על העיר
בסערה - לא מעניין אותן.
חלפנו על פני הברכה עד שאלפסי איתר את החדר - המלון הוא למעשה
מספר קרוונים המפוזרים לצד הברכה היפה. מי הבריכה הטילו על
צמרות עצי האשל הבודדים קרני אור ביישניות. הלכנו בעקבות חץ
מספור החדרים המורה לאזור הסוויטות. אלפסי שיחק עם מפתח
החדרים. בטוקסידו שלו, המבריק והשחוק, נראה כמי שבכל מקום
שאינו באר שבע היה הופך אולי למועמד לנער מעלית.
הסוויטה הייתה למעשה חדר קטן עם קירות ירוקים ומיטה מוצעת, לצד
המיטה עמד שולחן קטן שלידו גלילים שנועדו להניח עליהם מזוודות,
כנראה במקרה של הצפה. עיני ננעצו בדף המלון שבו הבהיר בעל
המלון כי הוא מברך את הבאים מקרוב. ברכותיו של בעל המלון היו
אנמיות ונראה שיותר משהתיימרו להתפאר ביקשו להוריד ציפיות.
תמיד אהבתי טקסטים כתובים מסוגים כאלה, ואני עדיין סבור
שמכתמים פרסומיים מעניינים ברובם מאותו בליל אותיות משמים,
מוסרני ומדכא שקרוי ספרות ישראלית. כשם שהיום אני מבין שמוזיקת
קו-אופ משמעותית ברובה, ויפה בדרך כלל יותר, מזו הארוזה
ומומלצת בחנויות המוזיקה.
"תוריד נעליים מהר ותכנס למיטה", הוא ביקש בשובבות לחשנית
ובעצמו ישב על ספה. נכנסתי למיטה עם בגדים. "הגענו", הודיע
ברעש. כשלא נשמעה תגובה נקש על דלת המקלחת. דבר לא קרה.
הוא פתח את דלת המקלחת, צעק שוב "הגענו", ורק אז הבנתי שמישהו
נמצאה בפנים. כעבור דקה יצאה גבי מהנהח"ש בפרצוף מתנודד לבושה
בחלוק כחול פתוח שהסתיר את שדיה אך חשף את שער ערוותה
הלא-סדיר.
אלפסי קם, עימם את האור, ושב לספה, מרוצה ממבטי - ספה מחוספסת
בצבעי אדום שחור, שהייתה מורכבת מהכריות שיוצאות ממקומן. כל
הזמן הביט לעברי כאילו קבע "אתה מרוצה". על הקיר נתלתה תמונה
של מרסל ינקו שנגזרה מתוך ספר אמנות, או לוח שנה, ממוסגרת
בצורה מוצלחת מאוד, על אף שהגזירה הייתה שלא כהלכה ושניתן היה
לראות בחלק הלבן שבציור מעט מהציור מהצד השני.
גבי מהנהח"ש, בהילוך מתנודד, אחזה ליקר לבן ששמר על גון סמיך
למרות יורק הקירות, היא רעדה מקור, שדיה נראו נפולים מעט מבעד
לקימונו, ונכנסה למיטה, מופתעת שדווקא אני שם. קודם כל לא
הסתכלה לבדוק מי אני, אלא רק הביטה באלפסי. כנראה הייתה מאוהבת
בו.
"כהן בבריסל עד אחרי הבחירות", הוא התנצל. כהן היה הסגן אלוף,
אשר מסתבר כי אני הייתי התחליף שלו. היא הביטה באלפסי, מוצאת
בו גאון הנלחם על חייו מול עדת כסילים שאינם מבינים כי שחיתות
אינה דבר רע כלל ועיקר.
לא אתפלא אם התאכזבה בגללי - הייתי סתם נער מוזר, לא גנרל ולא
איש עסקים - אבל גם אילו התאכזבה, הסתירה זאת היטב, כדי שלא
להיראות שלא מרוצה מהבחירה של אלפסי. והרי כל הארגון הזה, כל
הבחש, נועד על מנת להציג לראווה את כוחו, את דמיונו ואת
עוצמתו, של הפוליטיקאי השוקע הזה, מעין גיוס אחרון של כוחות
ליצירת איזושהי הפעלה ציבורית.
לא הייתי בתול, אבל שכבתי עד אז רק עם מישהי אחת: נערה מתנועת
שמאל שבה
הייתי חבר אז. נערה גבוהה מאוד, עבה וגרמית, בעלת שיער קש
צהוב-כתום, מוסרנית מאוד, שהודיעה לי למשל פעם שהיא רוצה
להתנסות במין עם בחורה בשביל הליברליזם שבדבר. אותה נערה לקחה
את האידיאולוגיה מאוד קשה, בניגוד אלי שרק אי-צדק קיצוני מצליח
להרעיש אותי. אני תמיד בעד אי-צדק מסוים שיכון בעולם בגבולות
כלשהם. דבר המסביר את אהבתי לאלפסי, שיכול להיראות ללא
באר-שבעים כתופעה מסוכנת. והרי הרבה מאוד בגלל פוליטיקאים
כמותו הנגב נותר במקומו הנחות מבחינה כלכלית ותרבותית. אבל את
זה יכול להגיד רק מי שלא התוודע לאלפסי.
גבי: איני יודע מדוע לא הייתי מבוהל משכיבה עם גבי מהנהח"ש,
שהפכה מהאדם שאחראי למשכורתי למישהי ששוכבת עם חלוק פתוח על
הכר לצדי. התפלאתי שאלפסי לא הצטרף אלינו. אבל הוא הניח מגבת
בהירה על אזור חלציו - כך שנראה שהיו לו תוכניות משל עצמו. על
כל פנים העניין המרכזי שלו לא היה מיני. קשה לי להגדיר את
הסיבה למעשיו, אני חושב שהדבר קשור לדרך האמיתית שבה מתמצית
אצלו - באורגניזם הקרוי יונה אלפסי - המילה הלא ברורה, השקרית
ברוב המקרים, אהבה.
כלפיי. כלפי גבי. כלפי עצמו. כלפי באר-שבע. היו לה, גבי, שדיים
- עכשיו הבחנתי - שנראו כבעלי עור דק כעור הצוואר. שונים
מהשדיים חומי-הפטמה, הגסים, של פעילת השמאל. ותוך זמן קצר
הייתי מצוי עליה. היא אחזה אותי ברגליה באמצעות עקביה, ושרטה
את גבי, ואת ישבני הקטן, עשתה הכול כדי שאלפסי יחזה בכמה שיותר
ממנה, יראה כמה מקצוענית היא. ואכן במהרה היא התהפכה ועלתה
עלי, אוחזת בשתי עצמות כתפי ונעה במהירות, מציבה את ישבני על
כרית כך שהמחזה יראה מרשים לאלפסי.
זה היה מלון ללא מיזוג ואף שבחוץ החל להיות נעים, אני והיא
טבלנו בין רגע בזיעה חמה. תנועותיי היו חדות, מלוניות וחסרות
מטרה. הייתי מהרהר תוך כדי שהיא עלי, מחככת את עצמה בי. כעבור
זמן קצר הצלחתי לשכוח את העובדה שהמעמד מביך, שאכן היא פעלה
בדרך פיזית מוצלחת מאוד.
לקח לי זמן קצר מאוד לגמור, וזה היה הדבר הנכון לעשות, שכן
נראה שהיא עמדה להחליף עוד תנוחה כדי להנציח את אותה מקצוענות
מיטה. כשראתה שאני מפסיק לנוע מתחתיה, היא ירדה ממני בחיוך של
ניצחון ורצה לשירותים באיטיות.
"אני לא יכול לסבול שנוגעים בי", הסביר לי בלחש את הסיבה שאני
הייתי צריך לתווך בין הגוף שלו ושלה.
במכונית אחר כך, באותו ערב עשרה ימים לפני הבחירות, אלפסי
הפעיל את הרדיו. השיר "סמלס לייק טין ספיריט" התנגן בתחנה
פירטית ששידרה בכל דרום הארץ.
"זה שיר הצעירים. בשבילכם, חברים, אני בפוליטיקה. ישר כח",
התחיל לומר, אבל המשיך בקול חרד: "אני חייב את הקולות של
הצעירים. איך אתה חושב שהצעירים יצביעו לי ביום שלישי הבא?".
"אני לא מבין בפוליטיקה".
"אני חייב לספר לך על איזה רעיון שלי", הוא אמר. "אבל שמור על
הרעיון בסוד.
יהיו מי שיגנבו לי אותו. אני מפחד שבלפור קויתי ובנ"צ כרמל
יקחו לי את הרעיון".
"מה הרעיון?".
"יש לי רעיון מדהים איך לקנות את הדור הצעיר", אמר וסגר את
הגג. גלגל שיניים סב על צירו ואט אט הסתיר את השמיים השחורים
של באר-שבע, רקיע העיר שאעזוב עוד פחות מחודש. הוא פתח את תא
הכפפות והראה לי משהו שהסתיר בקופסא שחורה. "ואני פונה אליך
כמי שמבין את הצעירים. אני הולך לשנות את כיוון הלבוש שלי. אין
לי מה להפסיד. אני הולך לענוד עגיל באוזן. עגיל באוזן יכול
לשווק אותי נכון. אני אדם דינמי, אחרי הכל. אתה תראה מה יעשה
עגיל באוזן בבחירות. אז מה אם יש לי רק עשרה ימים. למועצת העיר
אני מתכוון השבוע להגיע עם העגיל הזה ולא אכפת לי מה יקרה".
פתח את הקופסא והראה עגיל שנראה כאילו היה מכוסה יהלומים של
אמת, שכאילו האירו אור של אמת על המכונית ועל פניו של אלפסי.
