בפעם הראשונה אני מעלה כאן משהו שכתבתי באופן ספונטני.
לא יודעת כמה הוא בעל ערך יצירתי אבל זה מה יש.

ממחר אני אהיה אחרת,
מסתבר.
אני אהיה באמת לבד.
עד עכשיו אולי לא היה לי אף אחד
שאפשר להשען עליו כשקשה.
אבל עכשיו גם אני כבר לא שלי.
אני שייכת לה.
אני שייכת לו.
למי שהכי לא צפיתי שיבוא.

באיזשהו מקום מאוד חולני,
אני אוהבת אותו.
חיכיתי לו, הייתי כמהה לו.
לא ידעתי
אבל הייתי שם.
אבל לא צפיתי,
לא ראיתי את זה בא.
הוא פתאום קפץ עלי,
בלי שום אזהרה.
הודיע שהוא הגיע
והשאיר אותי חצויה.

חצי בנאדם.
חצי חזה,
חצי בריאה...

בת 19 היא הייתה,
איזו טרגדיה...
לאבד חיים ככה,
כל כך צעירה,
כל כך לבד.
בגיל 19,
להכנע לו.

ואני אכנע לו,
אם זה באמת הוא שבא אליי
אני נכנעת מראש...
אין לי כוח להילחם בו.
לא כשהמלחמה היא גם בגוף שלי.
יותר מידי מלחמות היו לי בחיים
שעל זאת אני מוותרת מראש.

אין לי כוח.
שיקח אותי אליו,
אם זה מה שהוא רוצה.

כל כך בתולה.
כל כך תמימה.
כל כך לבד.
כל כך ביחד.
כל כך כואב.
כבד כמו אבן.

אני מרגישה אותו שם,
כמו כדור קטן,
מן גולה קטנה ומעיקה
שפתאום צצה
ופתאום כולם כל כך מרחמים עליי...
תודה רבה, את זה אני לא צריכה.

ממחר אני אשתנה,
מסתבר.
אני כבר לא אהיה שלמה.

את החזה שלי אני תורמת.
למלחמה,
שאני לא רציתי להתחיל בכלל.

זה הוא בא.
והוא נחת עלי כאן...
זה היה הסרטן...