כולם אומרים לי כל הזמן שאני צריכה להיות מאושרת.
הרי יש לי הכל, משפחה אוהבת, בריאות, כסף, ציונים, חברים, אז
מה אני בכלל מעיזה להתלונן?
אבל הם רק לא קולטים שכל זה לא מחפה על הריקנות שבפנים.
אני בטוחה שגם אתם חושבים ככה. כל פעם שאתם רואים נערה בת 16
שעושה רושם שלא חסר לה כלום, אתם מתחילים לקנא, לרצות להיות
במקומה, בגיל שלה, אתם גם רוצים להיות מאושרים ונטולי דאגות
כמו שנדמה לכם שהיא. וגם אתם לא תבינו מה יש לה בכלל להתלונן.
כשאומרים לי לא להתלונן ולהיות מאושרת בא לי למות. זה רק מראה
לי כמה אני לא מאושרת. בן אדם מאושר לא זקוק להוראות מלמעלה
כדי להיות כזה, זה פשוט בא לו בטבעיות.
הכי אני מתעבת מורות, לא את כל המורות. יש דווקא כמה בסדר
גמור. אני שונאת את אלו שבחרו בהוראה כי אפשר לשלב עם זה בית
ומשפחה. אני שונאת את כל המורות שיוצאות מנקודת הנחה שאני
נחותה מהן, שבגלל שיש להם יותר שנים על הקילומטראז' הן יותר
חכמות וטובות ממני. זה שטויות. רוב המורות נמצאות במקצוע הזה
או בגלל שהם לא התקבלו למקצוע שהן רצו באוניברסיטה או בגלל
המשפחה. בגלל זה אני אוהבת מורים. לפחות את רובם. רואים עליהם
שהם מלמדים מתוך אידיאולוגיה, שהם באמת רוצים לחנך ולהעביר ידע
ולכן גם השיעורים שלהם יותר מעניינים.
אבל עזבו ביה"ס.  יש דברים יותר חשובים בחיים.
למשל ההרגשה הזאת שאת מקבלת כשאת מסתכלת במראה ורואה את
החצ'קון החדש שלך, את השיער שהתנפח, ואת הבטן שגדלה טיפה, ואת
מסתכלת ויודעת שאת בחיים לא תראי כמו שאת באמת רוצה. וכשהבוקר
מתחיל בהעברת ביקורת על עצמך שאר היום כבר לא יכול להיות ממש
מוצלח.
אבל מה שאני הכי שונאת בלהיות בת 16 זאת העובדה שאף אחד לא
מעריך אותך כמו שצריך. כולם רואים בך רק ילדה קטנה ומטומטמת
שכל מה שיש לה בראש זה בנים וקניות. וזה כל כך לא נכון. כשאת
בת 16, את מתעסקת בדברים האלה אבל לא רק בהם. יש לך הרבה דברים
להציע לעולם ואף אחד לא מבין את זה.
ההורים שלך מתייחסים אליך בצורה לא מובנת. הם רוצים שתלמדי, הם
רוצים שתבלי אבל במידה, הם רוצים שתהיי שמחה אבל שלא יהיה לך
חבר רציני מידי, שלא תתבטלי כל היום בבית, אבל גם שתהיי איתם,
הם רוצים שתהיי עמוקה ושיהיה אכפת לך מדברים אבל משדרים לך שאת
לא מסוגלת, רוצים שתיקחי אחריות על חייך, אבל אפילו לא סומכים
עליך שתסתדרי בלי עזרתם עם המורה למתמטיקה. במילים אחרות הם
רוצים שתהיי מאושרת אבל רק לפי אמות המידה שלהם.
שאר העולם רואה בך, כמו שכבר אמרתי, כנערה מטומטמת.
הבנים שאת מכירה  מתבוננים בך כמו בגוש בשר. את לא מתחברת
לבנים בגילך אז את יוצאת עם מבוגרים. הבנים בשכבה שלך רואים בך
מתנשאת, וההורים שלך רק דואגים שלא תקיימי יחסי מין ובכלל לא
קולטים שאת עושה את זה כבר ממזמן מתחת לאף שלהם, וכל השיחות
האלה באות באיחור של משהו כמו שנה שנתיים..
החברות שלך שהן פחות או יותר היחידות שמבינות אותך, בגלל הסיבה
שהן מרגישות פחות או יותר אותו הדבר, גם מצליחות לעלות לך
לפעמים על העצבים ואת מרגישה לבד לבד בעולם.  
את יוצאת החוצה שואפת אויר, מדליקה לך סיגריה (ואל תנסי להגיד
שאת לא מעשנת), מביטה מסביב, במכוניות שעוברות, בכוכבים
שמסתכלים עליך מלמעלה, בירח שעושה לך לבכות, ואת מבינה שבאמת
לא כל כך רע לך. ושאולי אף אחד לא מבין ולא טורח לנסות להבין
אותך, אבל אם מסתכלים על התמונה הכללית המצב די בסדר. ואת
מחליטה להיות אופטימית, לא להידבק לפרטים קטנים וקטנוניים,
ולהתמקד במצב הכללי שהוא בסדר גמור. ואת לוקחת נשימה ארוכה,
נכנסת הביתה ופותחת טלוויזיה, ולא עוברת שעה ואת מתחילה לריב
עם אמא, רצה בוכה לחדר, מרגישה שהכל מתמוטט וכל מה שאת רוצה
לעשות זה לברוח מכאן. ואת יודעת שאת לא תברחי, שאת תישארי פה
ותסבלי קצת כי אלו החיים וזה מה שעושים בחיים נשארים ומתענים.
ואת נרדמת על המיטה שלך עם דמעות יבשות על הלחיים, ודובי בין
הידיים, וחולמת חלום יפה ומגניב שבו את כבר בת 17 והחיים הרבה
יותר טובים.