"אני אגדה! כך לפחות שמעתי. וכמו כל אגדה ראויה לשמה הפכתי
לכזה לאחר מותי, אולם בהבדל משמעותי אחד - נהייתי אגדה שכזו,
בגלל מה שעשיתי לאחר מותי.
הסיפור הזה כבר הפך להיסטוריה, אולם מה שפחות ידוע הנו מה קדם
לכל סיפור האגדה והדרך בה הגעתי לעשות את כל הדברים הללו. אז
הנה זה, הסיפור על הפעם הראשונה בה מתתי."
יום ראשון
החלומות התחילו בלילה הראשון אחרי שהתקינו לי את המוניטור.
המוניטור היה מכשיר עיקוב רפואי רחב פס, בנוי על אותו עיקרון
של חיבור חושי לרשת העל. ג'ו, הבת החמודה שלי, המליצה לי בחום
להתקין אותו: "אבא, רמת המעקב אחרי המצב הרפואי שלך תהיה
מיידית וברמה הגבוהה ביותר!" אמרה. עיניה התנוצצו כשאמרה לי
זאת , כאילו שמוניטור היה יכול לשנות את מצב הסרטן שלי, שהיה
סופי ומוחלט, ואני השלמתי איתו כבר חודשים קודם. היה זה רק
עניין של זמן לפני שאני אלך בדרך כל בשר, אבל ג'ו כל כך התלהבה
שלא יכולתי לסרב.
כבר בלילה הראשון היו לי כמה חלומות מוזרים, דווקא טובים.
עשיתי סקי בסן לורנץ, ואחר כך רקדתי במסיבה מטורפת, ולבסוף
נחתי על חוף הים באיים הקאריבים. את כל המקומות הכרתי ולא
יחסתי לחלומות שום חשיבות. החלומות הלכו והסתבכו חלקם ביזאריים
לחלוטין: קפיצה מוזרה בין נושאים, מפלצות וכדומה, חלקם חושניים
מאוד וחלקם אפילו מעוררי השראה. הם היו מעין מסע בארץ הפלאות
של הזכרון שלי, כמו חיטוט בארגז אוצרות ישן, כאילו כל חיי
מסתחררים ללא סדר מול עיני בתוך החלומות הללו.
זה היה לפני שהכריזו על מותו של המוות!
היה זה יום שהתחיל מוצלח מאוד לטעמי. כשירדתי במדרגות העץ
המבריקות, לא חשתי כל כאב. יש האומרים שאם עברת את גיל חמישים
ולא חשת כל כאב בבוקר, אתה מת! מגיל חמישים כבר נפרדתי לפני
כמה שנים טובות, ובשבילי היה זה שינוי מרענן. נשענתי על מקלי,
וקרטעתי לי באיטיות במורד המדרגות כשאני בוחן בעניין רב כל
פסיעה ומדרך רגל. ירדתי לאיטי מדרגה אחר מדרגה. "יש סיכוי
שהתרופות החדשות אכן עושות משהו!" אני זוכר פעימה מהירה של
אופטימיות שחלפה בראשי. אבל ידעתי את האמת וראיתי אותה בעיניה
של דר' וויז בזמן שבחנה את תוצאות הבדיקות האחרונות שלי. המבט
בעיניה היה עצוב וחסר תקווה, להבדיל מהמילים, שהיו אחרות
לגמרי: "אתה תהיה בסדר, יש האטה בהתפשטות הסרטן".
בתחתית המדרגות על ריצפת השיש הרחבה המתין אלפרד הקשיש עם קנקן
הקפה שלי!
"בוקר טוב, מר ברידג'."
"בוקר טוב, אלפרד."
"יש לך אורחים." אמר והחווה בידו לכוון חדר הספריה.
זוג קולות משוחחים עלה מן הספריה. את קולה של ג'ו בתי, זיהיתי
מיד. במהירות שאינה הולמת את מצבי הבריאותי התנהלתי לכיוון
הספריה ופסעתי פנימה. ג'ו ישבה על הספה ושוחחה עם צעיר שחרחר
שהראה לה משהו בסט הדפים שהיה בידו. קלטתי על הדפים, מעין
חוזה, לוגו של עולמות ואנשים מקושרים ברשת כלשהי יחדיו.
"ג'ו!" קראתי. היא הסתובבה אלי וקמה, והצעיר תחב בחופזה את
הדפים לתוך תיקו.
ג'ו חייכה אלי חיוך אוהב, קרבה אלי בצעד הקליל שלה, וכיבדה
אותי בחיבוק חזק.
"אתה נראה מצויין הבוקר, אבא! ותכיר: זה דן, עמית שלי."
אה! זה היה אחד מהחברה החדשה שלה, משהו בתחום מציאות מדומה רב
חושית או משהו - ג'ו לא פירטה רבות על החברה החדשה, ואני בטח
לא התעניינתי בשטויות המודרניות הללו. זה אומנם מרשים מאוד
להיות מסוגל להכנס למציאות מדומה כמעט מושלמת, אבל אני העדפתי
את המציאות האמיתית.
"נעים מאוד." אמרתי והושטתי יד, הבחור שנראה שחש מעט לא בנוח
לחץ לי את היד לחיצה מהירה ומלמל:
"בוקר טוב, אני דן."
"אלכס. ומה תפקידך בחברה?" שאלתי, היה היסוס קל ואז:
"משאבי אנוש, אני במשאבי אנוש!" היה מבט משובה קל בעיניו כשאמר
זאת, לא יחסתי לכך כל חשיבות, הבחור לא מצא חן בעיני. מבטו היה
חודרני מדי, ובכל זאת לא הישיר את עיניו לעיני.
"אני במרפסת, תצטרפו אלי?" שאלתי, ופניתי לכוון המרפסת, מסמן
באצבעי לאלפרד לבוא אחרי.
"אנחנו סיימנו. אני רק מלווה את דן החוצה ובאה." אמרה ג'ו.
הייתי כמעט יכול להרגיש את מבטיהם נעוצים בגבי בעודי מתרחק
באיטיות לכוון המרפסת. התישבתי במרפסת, האויר היה קריר ונעים,
וחבילת עננים אפורה סגלגלה התגלגלה באופק ממערב. השמש שהציצה
מבין פתחי העננים האירה בירוק בהיר כתמים מן הנוף.
"אבא," ידה של ג'ו ליטפה את ידי , והיא החליקה והתישבה לידי,
"מה שלומך?"
החלטתי לאזור אומץ ולדבר איתה בכנות: "אני בסדר, אבל את יודעת
שהשעון שלי מתקתק, עוד מעט אני אלך לפגוש את אמא בגיהנום".
"אבא, אני שונאת שאתה מדבר ככה, וחוץ מזה אמא בגן עדן, ואתה
בטוח תגיע לשם גם!"
"מה גורם לך לחשוב ככה? כשאני בוחן את הקרמה שלי נראה לי שאני
אתגלגל בתור צפרדע, או יותר הגיוני בתור מכסחת דשא או איזה
מכשיר חשמלי אחר."
ג'ו נאנחה: "אוי אבא! אתה לא הולך לשום מקום, כל עוד זה תלוי
בי!"
"אני לא מתכוון להיות כאן עול עליכם, את יודעת!"
ג'ו ענתה לי, אבל כבר לא שמעתי את התשובה. האויר הקריר הכה על
פני בעוצמה בלתי צפויה, הרמתי את ידי וניגבתי את מצחי, היד
חזרה רטובה מזעה קרה. המציאות עברה להילוך איטי.
ניסיתי לקום ונכשלתי. כאב מרוחק בצידי השמאלי קיפל אותי,
והעולם החל מחולל ריקוד סיבובי מורכב והשולחן קיבל זוית בלתי
אפשרית. אני נופל, קלטתי פתאום! הרעש העמום של הכסא הנופל
ופגיעת גופי ברצפה נשמעו לי רחוקים יותר ויותר. הדבר האחרון
שאני זוכר הינו פניה החיוורים של ג'ו ואת פיה מבטא קול שלא
הגיע לאוזני כלל: "אבא!" ואז העולם התרוקן והשחיר.
חדר בקרה
"אנחנו מתחילים עכשיו את הפעולה, ולא שניה מאוחר מדי!"
"זה לא מסוכן להתעסק איתו עכשיו, אחרי אירוע כזה?"
"היינו כבר בסרט הזה. אין יותר זמן לאבד, או שאת רוצה שנוותר
על כל העסק?"
"לא, לא. קדימה!"
"אז שלב ב' יוצא לדרך."
יום שני
התעוררתי לתוך סיוט. בשניה הראשונה נדמה היה לי שאני שומע את
ג'ו מדברת, אבל המלמול מסביבי הלך והתגבר. הרחתי את עשן
הסיגריות באויר, המלמול הפך להיות רעש של פאב. בלתי סביר
לחלוטין חשבתי לעצמי, וליתר בטחון החלטתי לפקוח את עיני. היתה
לי תחושה מוזרה בכל גופי, תחושה של כח יתר, שכמותה לא חשתי כבר
שנים. לקח לי שניה או שתיים להבין שהרגשתי פשוט מעולה, כמו שלא
הרגשתי שנים! כאילו נוצקתי לתוך גוף חדש. עיני נפקחו לתוך
הסיוט. אכן ישבתי בתוך פאב אפלולי ורווי עשן, מוזיקת ג'אז
בקולי קולות, אך בשולחן לידי ישבו שני טיפוסים שנראו רגילים
למראה, חוץ מהעובדה המצערת שהראשים שלהם היו נחשים מתפתלים,
והם לחששו בינהם. שניים מהנחשים פנו לעברי והיה נראה לי שאני
זוכה לסריקה מיוחדת. בחנתי את שארית החדר ומה שיכולתי לחדור
מתחת למעבה העשן היה וריאציות תפלצתיות שונות ומשונות, שקועות
בשיחה אחת עם רעותה או רוקדות וכד'. זינקתי ממושבי במהירות
שהפתיעה אותי עד מאוד. לא הייתי אמור להצליח לבצע זינוק שכזה
עם גופי החבוט. היתה לי תחושה מוזרה בגפיים, אבל לא את כל
הכאבים הישנים שכבר התרגלתי להם. איסטנקטיבית הושטתי יד לחפש
את המקל שלי! כלום, מקל אין!
"לעזאזל, היכן אני?" מלמלתי בעודי פוסע לכיוון המשוער של הבר
בגמישות ובקלילות שהפתיעו אותי, לא הייתי זקוק כלל למקל שלי.
לא היה כל כאב בגופי, מששתי את עצמי וגיליתי גוף שרירי וכמעט
חסר שומן, שהפתיע אותי מאוד. המחשבה הבאה שחלפה לי בראש היתה :
"ככה זה למות?" הייתי אפוף ומוכה תדהמה. קלטתי את היציאה
והמשכתי, הוזה למחצה, להתקדם לעברה. היה נדמה לי לרגע שאני
רואה, בין המוני הדמויות המבעיתות ליד דלת היציאה את צלליתה של
ג'ו פוסעת החוצה. הגברתי את צעדי ונמרחתי בצורה לא אלגנטית על
יצור מגודל שעבר מולי, לבוש בחליפת בגדים נוצצת באורות
פלורסנטיים סגולים וכסופים שהתפתלו עליה. כעת התנוצצו עליה גם
שאריות טיפות המשקה שהוא אחז בידו.
"סליחה," מלמלתי, "לא ראיתי אותך!" הוא לא ענה. רק נראה מפחיד
ביותר, במיוחד כשעיניו הסגולות בגודל הלימון עיפעפו עיפעוף
אנכי כפול.
"אתה ממהר, אה?!" אמר בכעס, ואז ללא היסוס היכה בי בעוצמה
אדירה, מצאתי את עצמי מתעופף, פשוטו כמשמעו, לכיוון הקיר.
"הסליחה לא נתקבלה!" שמעתי את קולו ממרחק. התכווצתי כולי לקראת
הפגיעה בקיר המתקרב. היא לא הגיעה, המכה - עפתי דרך הקיר כאילו
היה בועת סבון והתרסקתי על המדרכה מחוץ לפאב. שכבתי שם המום
וממאן לקום. יד נשית מבוגרת הושטה אל תוך שדה הראיה שלי,
הושטתי את ידי לתפסה והרמתי את עיני.
"אמא?" מלמלתי "אבל את מתה!" היא רק חייכה חיוך קפוא שלא הגיע
לעיניה. המציאות מאחוריה החלה להתפורר. ידה של אימי היתה הדבר
האחרון שהיה מול עיני כשהעולם האיץ את תהליך ההתפוררות
והתרוקן. המחשבה האחרונה לפני הכל השחיר היתה: "אז ככה זה
למות!".
חדר בקרה
"למה זה היה טוב, להפגיש אותו ככה עם אמו?"
"את יודעת את התאוריה בדיוק כמוני - אין כמו הורים להעלאת
דברים אל פני השטח, זוכרת? הוא מופתע ומבולבל עכשיו, נכון!"
"אני לא יודעת כמה זמן הוא יחזיק כך!"
"אנחנו רק בתחילת התהליך, אבל הוא בן זונה קשוח. אופס, סליחה
לא התכוונתי לדבר ככה!"
"זה בסדר, הוא באמת כזה. אבל בכל זאת אני מפחדת, אני לא רוצה
לאבד אותו."
"אז את יודעת בדיוק מה צריך לעשות!"
יום שלישי
העולם החל לחזור לי לפוקוס והפך מטישטוש לבנבן לתקרה לבנה
מתקלפת, שכבתי במיטת בית חולים לבנה בחדר לא מוכר, מאחורי
זמזמו להן כל מיני מכונות את צפצופיהם הקטנים במקצבים איטיים.
כל גופי כאב.
הפניתי את ראשי וקלטתי את ג'ו מכורבלת על כסא לצידי. היא קלטה
את התנועה וזינקה אלי. פניה היו חוורות ועיניה אדומות. ראייתי
היתה די מטושטשת, חשבתי שקלטתי עוד דמות בקצה החדר אבל לא
הייתי בטוח. ניסיתי לדבר אבל רק מלמול חלוש בקע מבין שפתי
הסדוקות.
"אהההה!" אמרתי.
"אל תתאמץ" אמרה ג'ו וחיבקה אותי.
"אני עומד להצטרף לאמא שלך." מלמלתי.
ג'ו לא שמעה אותי: "מה?"
שמחתי שכך, לא רציתי לומר זאת כך בכל מקרה.
ג'ו התכופפה אלי ואמרה: "אבא, היתה החמרה במצבך, יהיה לך מאוד
קשה לתקשר ככה, אז אני רוצה לבקש ממך בקשה."
"מה שתרצי." מלמלתי.
"המוניטור שהותקן לך, הוא דו כיווני, וגם מאפשר חיבור רב חושי
לרשת, זה יאפשר לך לתקשר ללא המוגבלות הפיזית! אתה מוכן? אומנם
החיבור הרפואי המיוחד משדר את המצב הרפואי שלך, אבל הרבה יותר
קשה לדעת מה אתה חושב!
"אבל קודם כל אתה צריך עוד לנוח, אז הרופא יתן לך משהו נוגד
כאבים כדי להרדם."
"אוקי..." מלמלתי.
הדמות מצידי החדר התקרבה ונכנסה לפוקוס, מדים לבנים של רופא,
מזרק, אבל הוא היה מוכר: לרופא הזה היו הפנים של דן, העמית של
ג'ו. לפני שהספקתי למחות, דן נעץ את המזרק בידי, ותוך שניות
העולם החל להטשטש עוד יותר ואז עשה את מה שהוא עושה הכי טוב:
התרוקן והשחיר.
חדר בקרה
"מה עכשיו?"
"מנוחה. ואז לפי התכנון. אל דאגה הכל מתקתק כמו שעון."
"גם הזמן שלנו מתקתק! הוא לא יחשוד?"
"הוא יחשוד! בדיוק לפי התכנון."
יום רביעי
כשהתעוררתי לא הייתי במיטה. במקום זאת אוזני קלטו צלילי מוזיקת
ג'אז ברקע שנשמעו מוכרים, פקחתי עיניים והעולם חזר למיקוד
לאיטו. ג'ו החזיקה בידי ועיניה נתנו בי מבט ירוק חודר ללא
מצמוץ.
"אבא, אתה בסדר?" שאלה.
הבטתי מסביב. "שוב פאב." נאנחתי. המקום היה נראה לי מאוד מוכר,
העתק הגיוני של פאב מהחלום או ההזיה שהיתה לי, הרבה פחות
פסיכוטי וללא כל המפלצות הקישוטיות שהיו בו. מסביבנו כל מה
שראיתי היו אנשים נורמליים, תודה לאל.
הרגשתי מצויין, ממש ממש טוב, תחושה שכמותה לא חשתי כבר זמן רב.
בעצם חלפה המחשבה בראשי, הרגשתי ככה גם אתמול בלילה בהזיה
שהיתה לי. מבט מהיר על עצמי גילה לי דבר מוזר. הגוף שלי לא רק
הרגיש אלא גם נראה צעיר בהרבה, קיבורת זרועי היתה שזופה וחלקה
כמו שהיתה לי בצעירותי. ג'ו עקבה אחר מבטי התמהים ואמרה: "סוף
סוף אתה יכול להנות מפירות העבודה שעשיתי בשנתיים האחרונות!"
כנראה שלא הסתרתי את חוסר ההבנה שלי בצורה טובה מידי, היא רק
חייכה והמשיכה: "אנחנו נמצאים במציאות וירטואלית רב חושית
שהוקמה ובוצעה על ידי החברה שלי. זהו עולם מושלם, או בעצם אוסף
עולמות. אנחנו נמצאים בעולם אורבני בפאב החביב עלי במיוחד."
"אני מכיר עולמות כאלו, אבל זה לא מסביר את זה -" אמרתי והצגתי
קדימה את זרועי הצעירה!
"אתה צודק, בדרך כלל משתמשים בסימולציה תלת ממדית סטנדרטית או
בכזו המבוססת סריקה, כמוני." אמרה ג'ו, והצביעה על עצמה. "אתה
לעומת זאת, בגלל מצבך הגופני המיוחד, זכית ללבוש גוף רפואי
מושלם הכולל סימולציה פנימית מושלמת של גופך החי. המוח שלך
בעולם האמיתי מחובר כעת לגוף הזה כמעט ישירות, זה אחד האפקטים
שהמוניטור שהשתלנו לך מאפשר."
שמעתי על הטכנולוגיה הזאת. האפשרויות הבידוריות היו מרשימות
במיוחד ועלו, פשוטו כמשמעו, על כל דמיון. השמועה האחרונה
שהתרוצצה סיפרה על זוג מליונרים שהזמינו גוף סימולציה של נמר,
זכר ונקבה. המחיר היה אסטרונומי כמובן. והם עשו זאת רק כדי
לברר ולשחזר האם השמועות על כמות האורגזמות שמגיע אליה נמר
בלילה אחד נכונה, כמאתיים אם אני זוכר נכונה! אומרים שהגבר
עדיין בטיפול נמרץ...
"מה גורם לי להרגיש כל כך טוב?" התנערתי מההירהורים הנ"ל.
"זה הגוף הזה, הוא אינו משדר לך את כל האיתותים השלילים שאתה
רגיל אליהם. אבל אל תתן לזה לשטות בך. אתה עדיין בטיפול נמרץ
בבית החולים ועדיין חולה מאוד." אמרה ג'ו. "כאן אני ואתה
יכולים לתקשר ללא בעיה, בעולם האמיתי יהיה לך קשה הרבה יותר
לדבר. אני מעדיפה שנפגש כאן." ג'ו הניחה את ידה על ידי בליטוף
עדין. מאחורי המילים התחבאה לה משמעות נוספת שלא נאמרה: "וכך
אני רוצה לזכור אותך".
ג'ו הצביעה על שומה קטנה על גב ידי, לחיצה קטנה עליה והעור
התחיל לזרוח והצמיח לוח מקשים:
"אתה יכול לתקתק או פשוט לומר את הקוד הבא: 40, 6 ,6 ,400,
ואתה מתנתק וחוזר לגוף שלך. תנסה."
ניסיתי. לחצתי ואמרתי את הקוד והעולם התפוצץ מכאב לתוך ראשי.
שכבתי על המיטה, פקחתי את עיניי והדמעות טשטשו לי את החדר.
הייתי לבד עם כאב הראש וכל שאר כאבי הישנים. "לעזאזל," מלמלתי,
"מי צריך את המציאות הזאת?" על השולחן לצד המיטה היה מונח פתק
בכתב ידה המעוגל של ג'ו:
"אבא, תשתמש באותה שיטה כדי לחזור, לא צריך קוד!" הסתכלתי על
גב ידי הישנה והופתעתי לגלות שם שומה חדשה , לחצתי עליה. הפעם
לא היו שום אפקטים מיוחדים, רק צפצוף קצר והכאב נחתך באחת
והפאב חזר לפוקוס וג'ו עימו.
"נהדר, הרבה יותר טוב, זה כמו זריקה נגד כאבים." אמרתי. ג'ו
הרימה את ידה מולי, כאומרת המתן. עיניה איבדו מיקוד ושפתיה
מלמלו.
"היה לי טלפון מהעבודה, אני חייבת לזוז, אבא." אמרה כשחזרה
למיקוד אחרי דקה. התאכזבתי קלות, אבל לא החצנתי זאת, במקום זאת
קמתי ללוות אותה החוצה.
"מה זה?" התענינתי בגביש זכרון מבהיק שנשאה בידה.
"זה התוכנה החדשה שלנו," אמרה בגאווה, "היא תעשה מהפכה בעולם
התקשורת הקבוצתית, יצירת מוח כוורת אפקטיבי ו..." עצרתי אותה,
הדברים האלו הפחידו אותי והיא דברה עליהם כאילו זה לא מדע
בדיוני!
"אוקי חמודה, את יודעת כמה אני לא מתחבר לדברים האלו."
"אתה עוד תתחבר, זה העתיד." אמרה ג'ו.
"איכשהו, לא ממש נראה לי, הזמן שלי במציאות הזאת אוזל בקצב
מהיר."
פסענו החוצה מבעד לדלת. בחוץ ברחוב היתה תנועה דלילה של אנשים
ומכוניות. השמיים היו כחולים, אבל גוון מוזר אחיד של כחול,
טיפה כהים מידי.
"השמיים מוזרים." הערתי. "למה לא סידרתם קצת עננים?"
"אה, בדרך כלל השמיים משמשים כסמן על מצב המערכת, והיום המערכת
במצב תקין לחלוטין..." ג'ו לא סיימה את המשפט. משהו הבהיק
לצידה, הגביש נתלש מידה על ידי גבר שיצא מאחורינו מהבר. הוא
החל לרוץ ואוטומטית אני אחריו. מאחורי עוד הספקתי להבחין בדמות
נוספת שיצאה מהמועדון ונעמדה לצד בתי.
המשכתי לרוץ אחריו, אבל הנבל היה קל רגליים. פתאום קלטתי מה
אני עושה - ריצה כזאת, כאיילה שלוחה, לא רצתי כבר שנים. למרות
האנרגיה השלילית שהניעה אותי לתפוס אותו התחלתי לחוש התעלות
מהריצה עצמה, כל הגוף פועל ללא מעצור ממש כאצן מרתון בתאום
מושלם, רגל אחר רגל מכה בקרקע בקצב, הלב מאיץ והדם זורם
ברקות... איזה כיף! התמקדתי בחזרה במטרה הברורה: לתפוס את בן
הבליעל. אבל הבחור היה זריז לא פחות ממני. רצנו במורד הרחוב
ואז הוא חמק אל אחד הבניינים והתחיל לטפס במעלה המדרגות.
כשהתפרצתי אחריו אל הגג הוא כבר לא היה עליו, הוא בדיוק ירד
מקורה ברוחב עשרה סנטימטר שחיברה את התהום ברוחב חמש המטרים אל
הבנין הסמוך. הוא נעמד על הגג הסמוך מחייך מאוזן לאוזן מסתכל
עלי בניצחון. התקרבתי אל הקורה זועם מהחוצפה שלו.
עמדתי להניח את רגלי על הקורה, ואז קלטתי שאנחנו בגובה של
חמישים מטר מעל הקרקע. נעצרתי. הפחד היכה בי, ממש תחושה גופנית
של מכה בבטן התחתונה. ניסיתי לאזור אומץ והרמתי את רגלי אל
הקורה, מבט מהיר למטה הספיק לי והעולם החל להסתחרר. התקפלתי
לאחור אחוז אכזבה ותחושת כשלון, וניסיתי לשאוב אויר חזרה
לריאות שלי, שפשוט סרבו לשאוף. "לעזאזל, המקום הזה לא אמיתי!"
מלמלתי, "אבל זה נראה כל כך אמיתי!"התרוממתי והצצתי אל הגג
הסמוך, הבחור כבר נמוג לו מזמן.
השתרכתי לי חזרה במעלה הרחוב כשלפתע הבחנתי בו שנית. הוא נהג
במכונית שחורה גדולה מולי, החיוך עדיין היה מרוח על פניו.
כשחלפה המכונית לידי היא האטה ודמי קפא בעורקי! במושב האחורי
חיוורת כסיד ישבה ג'ו ולצידה בחור מגודל, כנראה זה שיצא
אחרינו, אוחז באקדח לרקתה. בו בזמן זרק הנהג כדור נייר לעברי,
האיץ ונעלם מעבר לסיבוב. קטפתי את הכדור מהאויר ויישרתי אותו.
היו כתובות עליו שלוש מילים:
"עשרה מליון דולר", לא עצרת לחשוב יותר מדי, הדבר היחיד שעלה
במוחי הינו "ג'ו בסכנה" הקשתי בכעס על ידי, ואמרתי את הקוד
40, 6 ,6 ,400.
העולם חזר לו להרגלו לפוקוס, החדר הלבן, התקרה המתקלפת וכו',
וכמובן הגוף הישן והטוב שלי על כל מכאוביו. על השידה לצד המיטה
היתה מונחת מעטפה. פתחתי אותה והחלקתי החוצה את הנייר שהיה
בפנים: "עשרה מליון דולר" היה כתוב, וגם מספר שנראה כמו חשבון
בנק: 1 300 30 10 5. גל של חולשה היכה בי. התקווה הפעימה בי
לשבריר שניה כשהדלת נפתחה ולחדר החליקה האחות.
"אה..." קראתי, ולא הצלחתי לומר יותר מזה, כנראה שסוממתי באיזה
שהיא צורה, לא הצלחתי להוציא מילה אחת מובנת מפי, רק אנחות.
"אני אביא לך משהו נגד כאבים." אמרה, מחייכת חיוך מקצועי רחב
ונעלמה בהבהוב לבן מבעד לדלת. הקשתי שנית על השומה בידי,
בכעס.
חזרתי לפאב, שהתחיל כבר לעצבן אותי. זו כנראה היתה נקודת הגישה
האוטומטית שלי לעולם הזה. רשמתי לעצמי פתקית מנטאלית לשאול את
ג'ו איך שולטים ומשנים את זה, מייד אחרי שאמצא ואוציא אותה
מהתסבוכת הזאת.
"סליחה!" קראתי לעבר המוזג בבר, בחור מגודל עם עין מזכוכית,
"איך אני מבצע שיחת טלפון?"
"כאן אדוני." והוא הרים אל הדלפק מכשיר שחור מוזר, מעין
שפורפרת עם התרחבות בשתי צדדיה המונחת על טרפז שחור ובמרכזו
דיסקה עם חורים לאורך שפתה!
"מה זה?" הסתכלתי עליו בתמיהה "מה עושים עם זה?" הוא נתן בי
מבט ממזרי וענה:
"פשוט תרים את השפורפרת, שים על האוזן והפה ותדבר." הייתי יכול
להשבע שראיתי דג זהב מציץ אלי לשניה מתוך עין הזכוכית שלו.
ניסיתי ליצור קשר עם עורך הדין שלי, הוא ודאי ידע מה לעשות!
והוא היחיד שיכול לארגן סכום כסף שכזה בכל מקרה. אבל לא הצלחתי
לגרום לטלפון הארור לקשר אותי למשרד שלו. קיבלתי מספר משרדים
ובתים שונים, אך לא הצלחתי להגיע אליו. בדיוק כשטרקתי את
השפורפרת בכעס, וסוף סוף הבנתי למה משמש המבנה הטרפזי המוזר,
פרץ לתוך הפאב דן, עמיתה של ג'ו.
לא סמכתי עליו בכלל, יכול להיות מאוד שהוא משתף פעולה או אפילו
מאחורי כל הסיפור. הוא התקרב אלי במהירות ואמר "יש לנו בעיה,
גנבו לנו את התוכנה וחטפו את ג'ו." אהבתי את סדר העדיפויות
שלו! אבל לזכותו יאמר שהמבט החודר השחצני שלו הוחלף בדאגה
אמיתית, רק לא היה לי ברור אם הדאגה היא לג'ו או לתוכנה.
"אנחנו מריצים איתור על ג'ו, היא עדיין במרחב הוירטואלי הזה.
ואני חסמתי את כל הכניסות והיציאות. אנחנו בוודאי נמצא אותה
תוך זמן קצר." העברתי לו את הפתק, הוא עיין בו וחריצי פניו
העמיקו.
"גם אנחנו קבלנו מכתב דומה. אנחנו כאן במרוץ מטורף נגד השעון
כי יקח להם רק יום או יומיים לפצח את ההגנות על התוכנה, ואחר
כך ג'ו תהיה פחות חשובה להם. הם איימו להפיץ אותה (את התוכנה)
אם לא נשלם, ואני לא יודע מה הם יעשו לג'ו אם נגיע לידי כך".
הוא קם ויצא מן הפאב, מסמן לי לבוא אחריו. הופתעתי לראות
שהאויר בחוץ קודר וחשוך, רעם התגלגל במרחק. מיד כשיצאנו התחיל
לרדת גשם, גשם מוזר שכאילו לא היה עשוי ממים אלה כעין מקשה של
טיפות ובנופלו טווה כעין רשת קורים מוזרה באויר וכך גם נדבק
לבגדינו.
"מצויין האיתור התחיל." אמר דן, והפך את ידו לקלוט את טיפות
הגשם.
"הגשם. זה האיתור?"
"איתור ראשוני. הוא מגיע להרבה מאוד מקומות ומסמן את רוב השטח,
אתה לא חושב שזה הגיוני?"
לא, זה לא נראה לי הגיוני, אבל ההגיון שלי לא היה כל כך הגיוני
במקום הזה, אז שתקתי. והוא המשיך:
"המרחב הוירטואלי הזה הוא אדיר בגודלו וכדי לעבור על כולו כדאי
להשתמש במערכות שכבר בפעולה כמו גשם או אויר!" הוא הראה לי
איך טיפות הגשם משתהות שניה אחת יותר מידי על ידו כשהן יוצרות
מעין רשת נוצצת סביב אצבעותיו ואז נוטפות כמים רגילים לרצפה.
"אחר כך," הוסיף, "ניתן להשתמש באיתור ערפל או אויר, אבל הוא
גוזל משאבים רבים מאוד ולכן ניתן להפעיל אותו באזור מצומצם
יותר."
"והם, החוטפים, תקועים גם הם כאן?" שאלתי.
"לא ממש תקועים, אבל הם לא יכולים לצאת בלי שנדע" הוא הרים את
ידו לשמיים והצביע על מערבולת העננים באפור מעלינו:
"זה סימן שכל החיבורים הראשיים לרשת סגורים, ומה שעוד פתוח
נמצא תחת סריקה מדוקדקת, הם לא יוכלו להוציא סיכה ללא שנדע
מכך!"
"אז מה עכשיו?" שאלתי, כשדן הסתובב ופנה לחזור לתוך הפאב.
"עכשיו נחכה! אפשר להזמין אותך לבירה?"
"אני אקח משהו חזק יותר!" אמרתי.
זה היה אחד הלילות הארוכים בחיי, ובאיזה שהוא שלב נמנמתי...
חדר בקרה
"את מוכנה?"
"לא ממש, אבל..."
"הוא בשל, וזמנו קצר, ממשיכים?"
"ממשיכים!"
יום חמישי
אני רץ. משהו דולק אחרי ומפחיד אותי עד מאוד. הדרך חשוכה ומלאת
מהמורות, מלפני, במרחק, אור לבן מתחזק. הרוגע שופע ממנו ומחזק
אותי. אני מכפיל את מהירותי לכיוונו אך הדבר מאחורי מקצר את
המרחק בעקביות. אני עומד להגיע אל האור וברגע האחרון מועד
ונופל. הדבר מאחורי תופס אותי בין שיני ערפל שחור ומטלטל אותי
כמו בובה על חוט, אני מספיק רק לראות שהאור הוא חדר קטן לבן עם
מיטה לבנה ותקרה מתקלפת לפני ש... יד טלטלה את כתפי, ושלפה
אותי מתוך החלום. הזדקפתי אינסטנקטיבית מרים את ידי להגן על
פני מפני הרעה.
"הכל בסדר?" שאל דן, כשהוא בוחן אותי בענין.
"כן, כן." התאפסתי. היינו עדיין בפאב והייתי שרוע חצי גוף על
אחד השולחנות בפינה.
"יש לנו איתור, בוא נזוז!" אמר דן.
הרמתי את עצמי מהשולחן בגמישות, מעיף את שרידי השינה ממחשבותי.
פסעתי במהירות אחרי דן החוצה אל הרחוב. בחוץ חיכתה לנו מכונית
שחורה גדולה, זהה לחלוטין לרכב שחטפו בו את ג'ו. ללא היסוס דן
פתח את הדלת האחורית ונכנס, מסמן לי להכנס אחריו. בהיסוס מה
נכנסתי אחריו, והתישבתי. פתאום קלטתי שדן עומד כמטר לפני בתוך
המכונית ומדבר עם הנהג, למעשה עם המקום בו היה אמור להיות
הנהג. אך לא ישב שם איש.
דן הסתובב וחזר אלי והמכונית החלה לנוע. תחושה קלה של בלבול
אחזה בי כשקלטתי שנכנסתי לרכב בגודל משפחתי ואני יושב עכשיו
בתוך מרחב פנימי בגודל של אוטובוס! שאלתי את דן לפשר הדבר.
"אה, יש לנו כמה חוקים של מרחב שניתן לעוות אותם מעט. אחד מהם
הינו שהגודל החיצוני לא חייב להיות יותר גדול מהגודל הפנימי,
אין שום מגבלה פיזיקאלית למרחב כאן, זוכר?"
זכרתי, זה לא ממש עזר; אבל שתקתי והחלטתי לא לקחת שום דבר
כמובן מאליו. שום דבר!
הגענו למטרה, בניין אפור באיזור שנראה שומם למרי. מעין איזור
תעשיה כבדה, הרבה ברזלים, בטון ודלתות ברזל ענקיות. דן בחן את
הדלתות הנעולות בעיון.
"הם כאן בתוך הבנין הזה, וגם התוכנה... וגם ג'ו." אני חייב
לומר שהבחור ידע איך ללחוץ לי על כל הכפתורים השליליים. טוב
שהוא נזכר לומר את שמה בכלל!
"תלך אתה מהכיוון הזה, ואני מהכיוון השני וננסה למצוא איזו
כניסה לבניין, בכל פעם שנסגרת דלת נפתח באיזה שהוא מקום חלון!"
הוא גיחך, והחל להתרחק שמאלה. פניתי ימינה והתחלתי להקיף את
הבנין, אבל אז מתוך איזו אינטואיציה חזרתי לאחור והתחלתי ללכת
שמאלה ולהתגנב בעקבותיו. דן הקיף את הבנין בצעד קל הוא לא נראה
מודאג או מוטרד ביותר. כאילו ידע בדיוק להיכן הוא הולך ולא
הביט ימינה או שמאלה. אחרי כמה עשרות מטרים במורד הסימטה בצידי
הבנין, הוא עצר והקיש נמרצות על דלת. הדלת נפתחה ויצא ממנה
בחור ולחץ את ידו של דן. אני ממקום מחבואי, קפאתי לי באותה
שניה, זה היה החוטף! ללא צל של ספק. החימה עלתה לראשי. אני לא
אוהב שמשחקים איתי.
עצרתי את עצמי מלרוץ אחריהם וחיכיתי שיכנסו. ניגשתי בזריזות אל
הדלת, היא היתה פתוחה נכנסתי בחרישות, יכולתי לשמוע את
קולותיהם המדברים במורד המסדרון. עקבתי אחריהם ממרחק עד שנבלעו
בתוך מחסן פנימי גדול.
נכנסתי אחריהם וניסיתי למצוא מקום ממנו אני אוכל לראות היכן
ג'ו מוחזקת. מצידו הימני המרוחק של המחסן החשוך שמעתי קולות
שיחה. בתקווה התקרבתי אל חדרון קטן שהיה בנוי בקצה המחסן. דלתו
היתה פתוחה, לא היו בו חלונות. השתופפתי בין הצללים מרחק כשני
מטר מן הפתח ושמעתי את השיחה:
"הוא אוכל את הסיפור?" - קול גברי אחד.
"בוודאי, הוא עכשיו מסתובב בחוץ מחפש כניסה שלא ימצא לעולם" -
קולו של דן.
"עוד כמה דקות אצא אליו ואומר לו שאתם נעלמתם וחייבים לשלם את
הכסף, המסכן יעשה הכל בשביל להציל את ג'ו!" - קולו של דן. ואני
משתופף לי שם בצד נושך את שפתי בזעם. אח, כמה שרציתי לשים את
ידי על הנבלה באותו רגע.
"אתה חושב שהוא ישלם בלי בעיה?" הקול הזה הפך עלי את עולמי.
"לא יכול להיות!" מלמלתי, זה היה קולה של ג'ו. הקולות מתוך
החדר התקרבו, והנוכחים החלו לצאת מן החדר. אחד אחר השני יצאו
שלושת הגברים: שני החוטפים לכאורה ודן, ואחרונה חביבה מתעכבת
רק כדי לסגור את האור יצאה ג'ו, בריאה ושלמה ועליזה.
"חכו לי." קראה אחרי שלושת הגברים שהתרחקו בינתיים. ניסיתי
לקום וללכת אחריה אבל ברכי פקו. קולי נעלם דום ותחושת קבס
נוראית עלתה בי. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה "למה, ג'ו?
למה?"
בשלב הזה אני חושב שהקאתי. הסתובבתי שם בבנין כסהרורי עוד שעות
ארוכות המום למחצה ומנסה להבין מה בדיוק קרה. לאט לאט החלה
תחושת האכזבה הנוראית להתחלף לזעם טהור. רציתי נקמה! הקשתי על
ידי ואמרתי את הקוד! שום דבר! שוב ושוב, ושוב, שום כלום! יצאתי
החוצה והתחלתי ללכת ללא מטרה, לאחר כשעה התחלתי לזהות את
האיזור ומצאתי את עצמי חזרה בפאב הארור. למוזג הספיק מבט אחד
עלי בשביל למשוך בקבוק ויסקי למזוג לי כוס הגונה ולהשאיר את
הבקבוק לידה. לא לקח יותר מדי זמן וכוסות מרוקנות, ונרדמתי...
אני שוב רץ. אותו משהו דולק אחרי ומפחיד אותי עוד יותר. הדרך
חשוכה ומלאת מהמורות, מלפני במרחק אור לבן מתחזק הרוגע שופע
ממנו ומחזק אותי. אני מכפיל את מהירותי לכיוונו אך הדבר מאחורי
מקצר את המרחק בעקביות ומתחיל להקיף אותי מכל עברי. אני שוב
עומד להגיע אל האור והפעם אני רואה בבירור שהאור הוא חדר קטן
לבן עם מיטה לבנה ותקרה מתקלפת, ובמיטה שוכב אדם זקן ואני מביט
מתוך עיניו ורואה תקרה לבנה מתקלפת, והוא רואה מתוך עיני ושוב
אני הוא. ושוב הוא אני. ועוד פעם ועוד פעם, המראות מתחילים
להטשטש ואני מתחיל לאבד אחיזה והכל מתחיל להתרוקן...
חדר בקרה
"לעזאזל, הם נכנסו ללולאת משוב!"
"איך זה יכול להיות? הוא לא אמור להיות מסוגל לעשות את זה!"
"זה לא משנה, אם לא נפסיק את זה נאבד את שניהם."
"נתק אותו!"
"עכשיו? זה לא מוקדם מידי?"
"נתק אותו עכשיו, זה רק עניין של כמה שעות בכל מקרה, בצע לפני
שיהיה מאוחר מדי!"
"בוצע!"
אני ישן וחולם חלום. ובחלומי אני חולם שאני מת ושלמות זה כמו
לישון, רק בלי לחלום!
המוזג ניער את כתפי, "מה קרה?" התנערתי מן הטשטוש, המוזג רק
הרים את הטלפון הענתיקה המצחיק שלו והגיש לי אותו:
"שיחה בשבילך!"
"בשבילי?" שאלתי בתמהון! הוא רק הנהן בחדות ונעלם לקצה השני של
הבר. משכתי בכתפי הרמתי את השפורפרת השחורה אל אוזני:
"הלו." אמרתי.
"שלום ג'אקס." הופתעתי, כך לא קראו לי מאז כתה ה'.
"מי זה?" חקרתי, כבר לא האמנתי יותר לכלום! הקול היה מוכר לי
בצורה מעומעמת, אולי דוד שלי?
"מישהו שמכיר אותך מצויין, גם אוהב אותך מאוד ובעיקר רוצה
בטובתך!" אמר, לא הספקתי להגיב והוא המשיך כאילו קרא את
מחשבותי.
"כן, אני כן יודע מה עבר עליך. והתחושה שלך שהדבר החשוב ביותר
בחייך התנפץ, אז אני רוצה לתת לך כמה עצות בנושא הזה שיעזרו לך
לבחון מה קרה באמת." דבריו תפסו את תשומת ליבי, הקשבתי!
"אז אני רוצה להפנות את תשומת לבך אל כמה פרטים לא הגיוניים
בכל מה שעבר עליך. ראשית כל, האם חשבת מה המשמעות של חטיפה
באיומי אקדח במקום הזה? מה אקדח בכלל יכול לעשות כאן? יותר
מכך, מה המשמעות של חטיפה במרחב הוירטואלי בכלל? הרי ניתן
לחזור למרחב האמיתי כהרף עין! כל סיפור החטיפה הזה לא אמין."
הוא עלה על משהו ללא ספק, אבל איזה הסבר אחר יכולתי לתת לדברים
גם עם ההונאה היתה טיפשית? הוא שוב ענה לשאלה שלא נשאלה:
"אתה על ערש דווי, הבת שלך יורשת יחידה, היא תקבל את כל הכסף
הזה בקרוב בכל מקרה, וחוץ מזה אתה יודע שהיא יודעת שאם היא
היתה מבקשת את הסכום הזה היא היתה מקבלת אותו! אז חייב להיות
הסבר אחר, הסבר טוב! אני מיד אומר לך היכן אתה יכול להשיג
אותו", הקול שלו, שהפך להיות מוכר באופן מעיק, התרכך בצורה
משמעותית בזמן שהמשיך ואמר:
"יש לי את כל התשובות שאתה מחפש, אבל קודם אני רוצה לתת לך
עצה: חיה כל יום בחייך כאילו מתת ונולדת היום מחדש - החיים הם
מתנה, עשה בהם שימוש מלא. עשה את הדברים בהם אתה מאמין! לא את
הדברים שמצפים ממך. מצא בליבך לסלוח, במיוחד לאהוביך. בלה איתם
מזמנך וזכור שאיש אינו מתחרט בסוף ימיו על שלא בילה מספיק זמן
בעבודה." צחקתי.
"ואם לרגע יהיה לך ספק מי אתה ומה אתה, זכור שמה שאתה הוא פשוט
מה שאתה עושה!"
צמרמורת עברה בגווי למשמע המילים האילו, והקול מהעבר השני של
הקו המשיך:
"מחר, בערך בשעה שתים עשרה בצהריים חזור בבקשה אל המחסן שהיית
בו היום. אתה תמצא שם את כל התשובות לכל שאלותיך." היה רעד
בקולו כשאמר את הדברים הללו.
"שלום." הוא אמר.
"רגע!" קראתי, מוצא לראשונה את קולי מתחילת השיחה.
"עדיין לא אמרת לי מי אתה?"
"הכל מחר." באה התשובה הלאקונית.
"האם אראה אותך מחר?" מחיתי.
"אני מניח שכן, אבל כנראה שאני לא אראה אותך שנית! שלום."
רציתי לדבר איתו, אך צליל החיוג בישר לי שאין יותר איש מן העבר
השני של הקו. הרהרתי ארוכות בשיחה המוזרה. באיזשהו אופן היא
הרגיעה אותי, פשוט האמנתי לו. אבל התשובות עדיין לא היו בידי
והתחושות עדיין חזקות מתמיד והבקבוק כאן קרוב... אחרי הכוס
החמישית שום התחלתי לנמנם...
יום שישי
התעוררתי במקום חדש, הרגל שאצטרך להיפטר ממנו מתישהו. הייתי
שכוב על מיטה בחדרון קטן, הדלת היתה פתוחה ודרכה פיעפע לחדר
עשן סיגריות סמיך ורעש מוזיקת ג'אז התנגן ברקע. ראשי חישב
להתפוצץ. התרוממתי באנחה ופסעתי מתנודד אל מחוץ לדלת. יצאתי
מחדרון שהיה ממוקם מאחורי הבר. המוזג, שקלט אותי יוצא רק חייך
את החיוך הממזרי שלו ואמר: "אתה בסדר? קצת הגזמת עם השתיה,
לא?" היה מבט מודאג בעינו.
"אני בסדר." אמרתי, למרות שהרגשתי כאילו עברה עלי רכבת.
התישבתי חזרה ליד הבר סימנתי לו להביא לי עוד כוס. הוא הזעיף
את פניו אבל לא אמר דבר והציב את הכוס מולי. היה כבר בוקר
ועדיין המקום היה מלא למחצה. השעות חלפו להן לאיטן וכשהמחוגים
הראו על רבע לפני צהרי היום קמתי ממקומי ופסעתי החוצה. המוזג
רק הרים את עיניו ושלח אחרי את ברכתו, בהנהון.
הגעתי אל המחסן תוך כעשרים דקות, דלתות הברזל הגדולות היו
פתוחות לרווחה ובהמשכם נפתח חלל גדול יחסית. שום דבר דומה למה
שראיתי אתמול, יותר בסגנון של היכל תפילה. שמעתי קולות של
אנשים מבפנים וראיתי שהחלל הפנימי גדוש באנשים. פסעתי פנימה
בהיסוס, והרגשתי כמו רוח רפאים במפגש מחזור. את כל האנשים שהיו
שם היכרתי, אבל אף אחד לא התנהג כאילו זיהה אותי, למעשה אף אחד
אפילו לא הסתכל אלי.
הבנתי שמשהו כאן מעוות לחלוטין כשידי עברה בטעות בתוך אחד
האורחים. הם לא ממש היו כאן! או שזה אני שלא היה שם? בכל מקרה
איש לא ראה ולא שמע אותי.
המשכתי להכנס אל לב החדר. בקצהו ראיתי ארון קבורה וליד הארון
עמדה ג'ו בשחור. התקרבתי אליה מרגיש איך הסערה בליבי גוברת.
היא הסתובבה, עיניה היו אדומות מבכי, הביטה בי, הרימה את ידה
ואמרה לפני שהספקתי להגיב:
"עצור שם בבקשה!" עצרתי.
"אני רוצה להסביר לך הכל, אבל בצורה מיוחדת. אל תבהל, זו הקלטה
מלאה." קולה היה צרוד ושבור.
"בסדר." אמרתי. היא הביאה את גב ידה קרוב לפיה ומלמלה:
"נגן, חמישי משתיים עשרה וחמישים." על גבי העולם סביבי החלה
להווצר תמונה אחרת. חדר לבן עם תקרה מתקלפת מנקודת מבטו של
השוכב במיטה, אולם התפילה בו הייתי התעמעם אך לא נעלם מהעין,
מעין קליידוסקופ של תמונה על גבי תמונה בוידאו. אבל זה היה רק
קצה הקרחון. אתם מבינים, אני הייתי אלכס ברידג' ששכב במיטה
הלבנה מביט בתקרה. ולפי מה שהבנתי זה היה הרגע בו התעוררתי
מהחלום האחרון המוזר על הדבר שרודף אותי הוא היה עדיין חי
בראשי ואני התעוררתי במיטה, מאוכזב וזועם. לא יכולתי לשנות את
תגובותי או רגשותי. זה היה כמו שניגנו לי הקלטה בראש. למעשה,
כמו שהסבירה לי ג'ו, זו היתה בדיוק הקלטה של המוח שלי באותם
רגעים. ברקע, באולם התפילה, דמותה של ג'ו התקרבה אלי ואחזה
בזרועי כדי ליצב אותי, זה לא פשוט לעמוד ולשכב באותו זמן.
דלת החדר נפתחה ונכנסה ג'ו. נתתי בה מבט מאוכזב ומבולבל
ושתקתי. ג'ו פתחה במונולוג ארוך:
"אני רוצה להסביר אבא. כל הסיפור עם החטיפה והסחיטה אינו
אמיתי, לא היתה כל כוונה לקחת ממך כסף בשום צורה ואופן. אני
אוהבת אותך מאוד והמחלה הארורה הזו עמדה לקחת אותך ממני לנצח.
לפני כשנה שמעתי על הטכנולוגיה שמאפשרת להעתיק מוח אנושי למדיה
ממחושבת. למרות הויכוח הציבורי הגדול על המשמעות של ישויות
כאילו, האם הם אנושיים? האם יש להם נשמה? החלטתי שאני רוצה
לשמור על זכרך כך. מה המתנה הגדולה ביותר שיכול לקבל אדם המאבד
אהוב מאשר את האהוב עצמו? כן אני יודעת, זה לא הדבר האמיתי,
אבל דברתי עם כמה העתקים שכאילו, והם אנושיים לחלוטין. במיוחד
שכנע אותי דווקא הטיעון שלך לגבי הנשמה, אתה זוכר? - אנחנו בני
האדם מבלבלים בין העולם הרוחני לבין העולם החומרי. בעולם
החומרי ישנן כמויות מדידות, ואם אני נותנת דבר, אז לי אין אותו
ולך יש. לעומת זאת בעולם הרוחני אין כמויות מדידות! אילו רק
איכויות בלתי ניתנות למדידה וכשאני נותנת לך אהבה, אז יש יותר
אהבה בעולם, לי יש אהבה ולך יש אהבה. ואתה אמרת לי פעם בעצמך,
שהנשמה הינה בסך הכל "השלם הגדול מסכום חלקיו"! הנשמה שייכת
לעולם הרוחני ובלתי אפשרי למדוד אותה במובן החומרי, וביצירת
ההעתק אתה נותן לו את נשמתך ואז פשוט יש יותר נשמה בעולם, לך
יש נשמה ולו יש נשמה." ג'ו עצרה את שטף הדיבור כדי לאסוף קצת
אויר. ניצלתי את ההזדמנות להגיב:
"אז הכנת העתק שלי, מצויין, איך כל זה מתקשר לחטיפה?" שאלתי,
כלומר שאלה ההקלטה של אלכס ברידג'.
"אני אענה על זה, ברשותך." דן פסע אל תוך החדר והחל מדבר.
"אני הייתי אחראי על יצירת ההעתק, זה לא עניין פשוט כלל. אתה
מבין, זה דבר אחד להעתיק מוח אנושי ודבר אחר לחלוטין לתפוס את
הדינמיקות שלו. אם היינו מעתיקים ומשליכים את ההעתק על הדמית
רשתות נוירונים נורמלית, היו נוצרים כל הזכרונות של אלכס
ברידג.' אבל רוב ההתנהגויות, במיוחד במצבי קיצון, היו נעלמות.
לכן מתחילת השבוע התחלנו בהליך מתמשך, עד לפני חמש דקות, של
הקלטה בפעולה. זה ההסבר לחלומות שלך ולכל סיפור החטיפה. כך
יכולנו לקבל את התנהגותך במצבי קיצון בכל הרמות, וסוגי הרגשות
הקיימים וליצור העתק מדוייק. וזו גם הסיבה שדאגנו שתהיה במרחב
הוירטואלי רוב הזמן, זהו מקומו הטבעי של ההעתק והמקום הטוב
ביותר לארגן סימולציה מהסוג שרצינו בלי הפרעות בלתי צפויות."
"סלח לי אבא, הרופאים נותנים לך רק עוד כמה שעות ואני רוצה
שתראה אותו קודם!" ג'ו רכנה אלי ואספה את ידי, חשתי במגע הכפול
של ידיה של ג'ו.
באויר מעל המיטה נפרש מעין מסך ועליו הוקרנה דמותי שרוע על
הבר, העתק צעיר של אלכס ברידג'.
"אני מבין וסולח." אמרנו שנינו ביחד. ההקלטה המשיכה עוד מספר
שניות:
ג'ו קרנה, "תודה אבא." וחבקה את אלכס שבמיטה חיבוק חזק ולא
עזבה. אלכס הרים את ידיו סביבה וחיבק בעוצמה לא פחותה. חשתי
איך כל המתח של אלכס נעלם ובמקומו תופסות תחושות אהבה
והתעלות.
"אני צריכה שתעשה עבורי עוד משהו קטן, אבא"
"בטח!" אמר אלכס.
"אני צריכה שתדבר איתו, תרגיע ותכין אותו באיזשהו אופן. אתה
היחיד שיכול לחדור אליו עכשיו, רק אתה יודע את כל מחשבותיו."
היא הרימה טלפון והגישה לאלכס אותו, אלכס חשב מספר שניות ואז
חייך והרים את הטלפון אל פיו:
"שלום ג'אקס." אמר.
ההקלטה הסתיימה ואולם התפילה חזר לפוקוס, ג'ו היתה לצידי.
נוצרה בי מן ריקנות שכזאת, כשכשלתי לכיוון הארון והבטתי לתוכו.
אלכס ברידג' שכב לו שם, רגוע, נח לו מנוחת עולמים. הדמעות פרצו
מעיני ואל הבכי שלי הצטרפה ההתייפחות של ג'ו שנעמדה לצידי.
"מה זה המקום הזה?" שאלתי לאחר כמה דקות כשנרגעה מעט סערת
הרגשות שלי.
"זה אולם ההשכבה ליד בית הקברות, אתה לא מזהה? זה פשוט העתק
מושלם בשידור חי של האולם ומה שקורה בתוכו אל תוך המרחב
הוירטואלי כאן!" זיהיתי את המקום, כרגיל הדברים לא היו היכן
שהיו אמורים להיות במציאות הזאת.
"לא לכל אחד מתאפשר להיות בלוויה שלו." אמרתי מנסה להעלות חיוך
על פניה של ג'ו.
"לא כל שכן לאחר אליה." אמר דן שצץ לצידי.
"משאבי אנוש, אה!" אמרתי, הוא רק חייך, ולחץ את ידי.
וכל אותו הזמן ניקרה בי שאלת השאלות: מה אני? מי אני? זה לא כל
יום שמתברר לאדם שהוא אינו מי שהוא חושב שהוא! לבסוף לא יכולתי
להתאפק ושאלתי בקול רם:
"אז אם אני לא אלכס ברידג', אז מי אני לעזאזל?" דן הגיב מייד:
"תראה, כל אחד שקם בבוקר הנו שונה מהאדם שהיה אתמול. התנסויות
חדשות ומצבים משנים אותנו כל הזמן. אבל אפילו במישור הפיזי כל
תא בגוף שלנו מתחלף כל שבע שנים. חוץ מאולי תאי המח, וברמה
האטומית כל אטום מתחלף בגוף שלנו במהלך חיינו. אנחנו יותר
דומים למים המתערבלים להם מאחורי סלע בנחל. התבנית נשארת זהה
והמים מתחלפים כל הזמן. כך גם אנחנו - אנחנו התבנית וגם היא
משתנה. אתה יצוק מאותה תבנית של אלכס ברידג,' וזה מה שאתה!"
אני חייב להודות שההסבר הזה לא הניח את דעתי. אבל אז נזכרתי
בשיחת הטלפון שניהלתי עם אלכס, והבנתי שכדי שאדע מי אני אני
צריך לעשות כמה דברים, רק שעוד לא ידעתי מה הם! הסתובבתי
ופניתי לצאת מן האולם.
"אבא, לאן אתה הולך?" צמרמורת, היא קראה לי אבא!
"אני הולך הביתה" הפטרתי, "אל תדאגי, סיבוב קטן מסביב לעולם
ואני חוזר!"
