לא בכיתי כשנכנסתי לחדר הטהרה לזהות את הגופה של אמא שלי. לא
בכיתי כשקראתי עליה קדיש. אפילו לא בכיתי כשזרקו אותה, את אמא
שלי!, לתוך בור, וכיסו בעפר. אבל כמעט וצרחתי כשהרב אמר "ברוך
אתה ה' אלוהינו דיין האמת".
אמא שלי מתה. אני יודע שאחרי שמישהו מת אומרים עליו רק דברים
טובים, זה תמיד ככה. אבל על אמא שלי הכל נכון. אשה פשוט טובה,
שהיתה מנקה את הבית לפני שהעוזרת באה, כדי שזו לא תעבוד קשה
מדי. שגידלה לבד 3 ילדים, עבדה, פרנסה, חינכה ואהבה אותנו.
ועכשיו אני צריך להגיד "דיין האמת"?! איזה מין אלוהים מעוות
רוצה שבזמן שהוא לוקח לאדם את הקרוב לו מכל, עוד יגידו "ואללה,
אלוהים צודק. מגיע לה למות..." נעשה פה צדק, אתם מבינים?
הייתי מוכן להיפגש עם האלוהים הזה ולהגיד לו בדיוק מה אני
חושב. מה הוא כבר יעשה לי, יהרוג אותי? מקסימום, דיין אמת...
היום שוב העיפו אותי מהכיתה. המורה צעקה עלי שאני כל הזמן
חולם. "אני לא חולם, אני עסוק!" עניתי לה, אז היא העיפה אותי.
היא לא קולטת שיש לי עולם לנהל?! נשבע לכם היא אנטישמית,
למוחמד זה לא היה קורה. זה די מעניין, כל העסק. הכל קורה, וכל
הזמן... סקס, סמים , רוקנרול, אלימות, שקרים, בגידות... כל
הדברים המגניבים האלה, שההורים הזקנים והמשעממים שלי לא מרשים
לי לראות, אז הם הכריחו אותי לאסור אותם גם למטה. "זה אולי
העולם שלך, אבל זה הבית שלנו, ובבית שלנו תעשה מה שאנחנו
אומרים לך לעשות". צעקתי עליהם שזה לא פייר, אז כעונש הם ריתקו
אותי שבוע והכריחו אותי להוסיף גם את ה"כבד את אביך ואת אמך".
שני נקמנים, ההורים האלה.
זה די מסריח, להיות אדון עולם כזה קשוח, עם כל כך הרבה חוקים,
אבל אילפתי את בני האדם לקרוא לי חנון ורחום, אז מילא. כל פעם
שמשעמם לי אני משחק איתם, פורץ במלחמות, מבולים, שואות. אבל
הרבה יותר כיף זה לא הדברים הגדולים. זה יותר הקטנים - מחבלים
מתאבדים, טרגדיות אישיות. תודו שיש סיפורים שפשוט אי אפשר שלא
לקום ולמחוא לי כפיים. הילד שהתפוצץ באוטובוס ולא זכה לראות
שאמא שלו התקינה לו אינטרנט מהיר בכבלים כהפתעה. או הזה שהתאבד
כדי להקל על המצב הכלכלי של אמא שלו. או שלושה ילדים שתוך חמש
שנים אבדו גם את אבא (סרטן) וגם את אמא (אפילו לא טרחתי להמציא
לזה סיפור רקע אמין). זה הנגיעות הקטנות, שעושות אותי כל כך
מאושר. סתם אתם חושבים אומרים "אלוהים בפרטים הקטנים"?
אבל מה שקורע אותי מצחוק, כל פעם מחדש, זה כל הקטע עם "דיין
האמת".
די מפגרים, האנשים האלה. במקום להתעצבן ולכעוס, הם מצדיקים
אותי.
אני פשוט מנהיג טבעי...
משעמם לי, נציף את צ'ילה.
