חשבתי שאנחנו צריכים הפסקה, לא להיפרד את יודעת,
סתם קצת זמן לשנינו לנסות להגדיר מחדש את היחסים שלנו
ולהזכיר לי אולי למה אנחנו קשורים כ"כ אחד בשני,
מי נגד מי ולמה, עושה רושם שאנחנו נוטים לשכוח,
הריבים הולכים ונהיים קולניים, לעיתים אפילו מותירים צלקות

אז לקחתי מזוודה והשארתי בה קצת מקום,
טוב נו, אולי בעצם הרבה מקום,
בערך שליש בגדים והשאר למטען קצת יותר כבד
למרות שאי אפשר באמת לשקול רגשות,
ככה זה שמכירים הרבה שנים,
אי אפשר פשוט לקום וללכת

ובכל זאת החלטתי לצאת לדרך, בהתחלה לצעוד
אחר כך לנסוע, בסוף כבר עפתי בשמיים בינלאומיים,
ונחתתי במקום שלא לכולם היה
את המבט המוכר הזה בעיניים,
לא כולם דיברו את שפת אמי,
קיללו אותי כי החמרתי קצת בטירונות,
או טענו מסיבה מוזרה שיש בינינו קשר משפחתי
ולכן כל משפט מתחיל ב "אחי..."

ודווקא שמה באמצע השממה הרוגעת,
שעיני שוטפות את המרחבים הירוקים,
טיפות גשם שוטפות את הנהרות הזורמים בשפע,
דווקא אז בשעה עגולה שהתחיל עוד שיר סתמי ברדיו,
ולא פרצה מהדורת חדשות,
בשולי העיתון הופיעו מודעות על סגירת חשבון
בשיבתם הטובה של האנשים,
ועוד אחד ממסיימי התיכון התחיל בשקט את החיים

באותו רגע ממש, עברה בי צמרמורת קלה,
המוח עצר מלחשוב והלב פעם בחוזקה,
תוך הנאה לצלילי ההרמוניה וליווי המקהלה,
הייתה התרגשות נוכח המצב הלא שגרתי,
הרי אני מוקף בזר אך בשפה שאין ברורה ממנה
קראו "לו יהי",

הבנתי מי את, מה את, ולמה את כ"כ אני,
איך בינינו יש יותר מנדל"ן או תעודת שיוך,
איך כל דבר שאני מייצג ומתפאר עליו הוא חלק ממך,
וקורות חיים זה משהו שמתאפשר רק לנוכח
העובדה שהם נעשו על אותה הקרקע

לפעמים רק זמן ומרחק גורמים להעריך שגרה,
מדהים איך דחיפת הגבולות הקיימים למחוזות אחרים,
מגלים צדדים שלא היו, או סתם נחבאו אל הכלים
בטוח שזו לא סתם מערכת יחסים
ההפסקה הקצרה שלקחה אותי לחיים מחוץ לתודעה
לאזורים בהם נלחמו אנשים על אותה זהות עתיקה
היא המהות וחוזקו של הקשר
והקרקע לעולם לא תהיה עוד סתם אדמה,
ואם פעם אמרתי שאין לי ארץ אחרת אבל גם אין לי ברירה,
הרי שלא חפץ אני באף אחרת,
וראיתי את ההיצע,
עם כן אני מתחיל להבנות לשלם,
תודות לזכות הגדולה ביותר,
והיא- לחיות את הברירה!