ארמון הסבל מזדקר
וחומותיו ללא גבולות
בחלונו צופה אישה
באנשים שבלילות

שנים עוברות והיא צופה
אך לא תוכל אותם לחוש
חומות ניכור עוד מפרידות
בין הצפייה אל המימוש

והיא צופה בהם עוברים
מול החומות של ארמונה
לו לשנייה היו רואים
את הדמעה על חלונה

כל כך היתה רוצה עכשיו
על ארמונה כבר לוותר
אבל בחוץ הכל שחור
וארמונה אינו בוער

הם כה קטנים, האנשים
מחלונה שבארמון
והאישה עכשיו תוהה
איך זה להיות עם ההמון

היא עוד צופה בהם עוברים
מול החומות של ארמונה
אז למה הם אינם רואים
את הדמעה על חלונה

והחלון פתאום נפתח
ואל הליל השחור
משאירה לה האישה
את ארמונה פה מאחור

האנשים עכשיו צופים
בזאת שרק בהם צפתה
ארמון הסבל נעלם
בזמן שבו נקבע מותה