"כל החבר'ה עברו בתוכך כאילו שאת רכוש ציבורי
אבל הם לא מהסוג שהולך לכלא הם מהסוג שהולך לקרבי
הם מהסוג שמרים את הדגל בטקסים בבית ספר ובתנועה
הם למדו בצופים איך לקשור את החבל
והרבה יותר קל לקשור בחורה"

הוא נאשם באונס נכנס לשלושים שנה בפנים.הוא היה אז בן עשרים
ואחת...

"בוקר טוב אדוני"
יוסי הרים את מבטו וראה  איש לא נמוך עומד מולו עם שיער קצת
מלבין.
"בוקר טוב איך אני יכול לעזור לך?"
"שמעתי שאתה הבן אדם שאני צריך לדבר איתו על לפתוח עסקים
ומקומות בעיר הזאת."
"אכן כן... נעים מאוד יוסי חרמש, ראש העיר"
"נעים מאוד.. שמי משה כהן "
"כן כיצד אני יכול לעזור לך?"
"רציתי לפתוח פה בית מחסה כזה שיעזור לנפגעות ונפגעי תקיפה
מינית"
"למה נראה לך שצריך אחד כזה כאן?"
"תקשיב אני מודע למה שקורה בעיר הזאת בערך כמו השב''כ ותאמין
לי, יעזור כאן אחד כזה"
"אני מבין אבל צריך בשביל זה מבנה ואישורים וגם אני צריך
מסמכים שמאשרים שאתה יכול לטפל באנשים שזקוקים לעזרה נפשית."
"אין בעיה יש לי כבר הכל מוכן..."
"בן אדם מסודר"
מגיש קלסר ליוסי. "בבקשה תעיין תקרא ותודיע לי הטלפון כתוב
בפנים"
"תודה רבה, יום טוב!"

יוסי הניח את הקלסר בצד והמשיך בעבודתו. הוא לקח את הקלסר עימו
לבית וקרא הכל. הוא החליט שאכן הוא יאשר את המבנה ואת בית
המחסה.

"שלום אפשר לדבר עם משה?"
"מדבר".
"נעים מאוד, מדברת המזכירה של יוסי חרמש, הוא ביקש שתגיע
למשרדו מחר בשעה 13:30".
"בסדר גמור".

בבוקר למחרת משה התארגן הכי יפה שיכל. לבש חליפה שחורה מגונדרת
הסתרק  מהר ויצא לכיוון משרדו של יוסי חרמש. הוא עצר בחנות
לקנות לעצמו עיתון והמשיך בדרכו. משה נכנס למשרד המזכירה ושאל
אם זה אפשרי להכנס עכשיו?
"מי אתה ?"
"משה כהן"
"כן, כן יוסי מחכה לך"
"תודה רבה "
משה פתח את הדלת ונכנס למשרד.

"משה טוב שהגעת בזמן אני פשוט לחוץ בזמן"
"אין בעיה"
"תקשיב עברתי על כל התוכניות אישורים והכל וזה בסדר אתה יכול
לשפץ ולהקים בית מחסה לנפגעי תקיפה מינית."
"תודה רבה אדוני"
"על לא דבר, עכשיו תסלח לי אני ממהר לפגישה לא פה"
"זה בסדר, תודה"
משה יצא מאושר מהפגישה חייך לורדה המזכירה ויצא החוצה. הוא
הסתובב קצת ברחוב והחליט ללכת להתחיל לארגן את התוכניות.

כעבור חודשיים נפתח בית המחסה - הוא פורסם בעיתונים בתור בנאדם
מציל נפשות. הרבה אנשים באו לפתיחה. בשבוע הראשון המקום היה
ריק. הוא שכר עוד שני אנשים שיעזרו לו שישבו בשני שולחנות מחוץ
למשרד שלו והיו לידם ארבעה חדרים עם מיטות ומקלחות לאנשים
שיעדיפו להשאר שם קצת. הטלפונים קצת צלצלו ואנשים דיברו וביקשו
עזרה באנונימיות. הטלפנים עזרו להם אבל האנשים ניתקו מהר ולא
שבו להתקשר.


"כל החבר'ה חוזרים כל לילה לביקור בתוכך
הרופאים מקשיבים אם משהו זז בבטן אבל הם לא מקשיבים ללבך
כי אין תרופה לאבן בנפש לזה אי אפשר לעשות הפלה
הרופאים מרוצים הניתוח הצליח ומעכשיו את לא חולה"


הראשונה שהגיעה ביקשה להקרא רעות. משה הכניס אותה למשרדו
והתחיל לדבר א יתה. בהתחלה היה לה קשה נורא לדבר. הוא עזר לה
להפתח להאמין בו קצת. היא החליטה להשאר ללילה שם. בבוקר הם
המשיכו את שיחתם. היא בכתה הרבה והוא עודד אותה הוא נתן לה
לסמוך עליו. אחרי שבוע היא החליטה ללכת ומשה החליט לפטר את
הטלפנים שסתם יושבים וגובים על זה כסף.
ביום שאחרי הגיעו שתי בנות -בערך בנות חמש-עשרה שגם ביקשו
להשאר שם. הוא אירח אותם ועזר להן. הם הודו לו וכשאבא שלהם בא
וביקש סליחה הם אמרו "תודה ואנחנו מצטערות כי אבא יכאב לנו שוב
אם לא נבוא".
אז הוא אמר להן" אל תדאגו אני שומר עליכן" ונפרד מהן.

לאט לאט התחילו להגיע יותר ויותר אנשים. הוא החליט להשכיר שם
עוד כמה חדרים ולשפץ אותם ולעבור לשם במקום ללכת כל הזמן
הביתה. אנשים התחילו לבוא אליו גם בבעיות הרגילות שלו. ואז זה
שוב קרה. הוא לא השתלט על עצמו. זו הייתה הפגישה האחרונה שלו
באותו יום. היא נקראה מור והיא הייתה נורא עדינה היא לא הפסיקה
לבכות ובקושי דיברה היא הייתה נורא מרוחקת. הוא התיישב קרוב
אליה והתחיל להסביר לה שזו לא אשמתה אלא של החולה נפש הזה שפגע
בה. משה התקרב אליה והתחיל ללטף אותה היא נרתעה והוא לחש לה
"ששש" היא קמה והוא החזיר אותה לשבת. הם ניסתה ללכת והוא לא
נתן לה. הוא תפס אותה חזק ואמר לה שתהיה בשקט ושלא תוציא מילה.
היא ניסתה להתנגד. אבל זה קרה לה שוב. אחרי שהוא גמר הוא נתן
לה ללכת והבטיח לה שאם תדבר היא תמות. באותו יום מור כבר
התאבדה היא נסעה לתל-אביב נעמדה באמצע צומת ראשית וחתכה את
הורידים. ככה מול כולם.

אף אחד לא ידע על זה. הוא הצליח להשתיק אותה.

הבאה בתור הייתה הרבה יותר קשה היא השתוללה הרבה היה לו קשה
הפעם אבל גם את יפעת הוא השתיק מהר. היא נמצאה תלויה בחדר שלה.
היא הגיעה אליו אחרי שאמא שלה הזונה ההיא הביאה הרבה גברים
שהיו גורמים ליפעת לעשות מה שרצו.

אחריה היו עוד כמה שהוא אפילו לא זכר את שמן. היו שניסו להתנגד
הו כאלה שפשוט האמינו שזה אלוהים מעניש אותם. הייתה אחת שנראה
לו שנקראה יעל שהכאיבה לו שהורידה לו ברכייה ישר לשם. בינתיים
עוד אנשים הגיעו ועוד אנשים נפגעו שוב.

"יש גל התאבדויות בארץ" אמר מפקד המשטרה
למשה כהן לא היה מה לדאוג. כל האנשים שאנס היו עם שמות
בדויים.

"כל החבר'ה הביעו צער שכל הסיפור הסתבך
וחרטה וכל החרא אז למה הם לא מפסיקים לחייך
כי השופט הקל את העונש כי לא צעקת ולא היית בתולה
החוק היבש לא נרטב אף פעם
אפילו לא מדמעה של ילדה"

19.6.1950
"נעצר היום האנס אשר גרם למותם של כחמישה-עשר אנשים אחרי שאנס
אותם", סיים הקריין בטלוויזיה.

6.4.2001
"נעצר היום חשוד באונס 23 אנשים אשר התאבדו... משה כהן, מנהל
בית המחסה לנפגעי תקיפה מינית", סיים קריין החדשות.

<מוניקה סקס /כל החב'רה>