אני רועדת...
מלא אנשים, מלא אורחים, אורחים שלי, אורחים שלו.
אני מסתכלת סביבי.
והוא שם ,עומד מולי מסתכל ומחייך.
כולם מסתכלים.
כולם מאושרים, כולם מחייכים.
אני מביטה באמא, אני רואה שהיא ממש מתרגשת אני אפילו רואה את
הדמעה שנזלה לה.
ואז גם לי מתחילות לרדת דמעות, דמעות של שמחה.
אני רועדת, רועדת מהתרגשות.
אני מביטה בו.
הוא גם קצת רועד. הוא גם מתרגש.
רק עוד שנייה אחת, רק עוד רגע קט וזהו זה.
והנה הרגע הגיע.
והוא פתח את פיו ואמר:

"אני נשבע לקחת את האישה היפה הזאת לאישה ולהיות לצידה בטוב
וברע, בחום בקור, עד שהמוות יפריד בינינו."  
"המוות? המוות של מי?" התפרצתי פתאום בתמימות.
"המוות של האהבה שלנו..."
הוא ענה בקריצה.


הלב שלי דפק בחוזקה, כולי הזעתי.
שוב חלמתי.
התעוררתי במהירות והסתכלתי סביבי .

הוא לא היה שם.