היא הכירה את התחושה הזו, אותה תחושה שממנה ניסתה לברוח זמן
רב, ברחה לחברים, קראה ספרים, ציירה, יצרה, שתתה, עישנה,
הזדיינה, רק לא להרגיש, רק לא להרגיש, לא להרגיש את הקור
מבפנים, את העצבות משתלטת על נפשה. היא הגיעה, היא מרגישה,
מנסה לברוח, יוצאת לריצה ארוכה, שרה, צועקת, בוכה, רק לא
להרגיש, רק לא להרגיש באמת, היא לא רוצה, פוחדת מעצמה.
זה התחיל לפני כמה ימים שהרגישה את המועקה, את הפחד, הבדידות,
התקשרה לחבר טוב :" אני עסוק מותק, נדבר", התקשרה לחברה:" אני
בעבודה אני אדבר איתך יותר מאוחר", עד היום היא לא התקשרה,
הביטה באחיה הצעיר ממנה בשנה, עיניו שידרו כעס היא הסתובבה
והלכה, התקשרה בבכי לאחיה הבכור שאותו אהבה יותר מכל: "אני
אדבר איתך אני עם הבנות", מאז שהתחתן עם ההיא הם התרחקו. אביה
בחו"ל מתגעגעת לעיניו הירוקות, האוהבות, המלטפות, ניגשה לאימה,
רצתה להגיד לה שהיא עצובה, בודדה, אך עיניה היו מזוגגות
מהתרופות, שקועה היא במחלתה.
רק לא להרגיש, פוחדת להרגיש, מנסה לברוח...