החלום שלי הוא לתבוע אותם למשפט, את החלוקים הלבנים שעשו לי
רע, את המשחתות שנכנסו לי לתוך הישבן, את בעלי המומים שנדבקו
אלי כל הזמן, אותם את האנשים הרעים. החלום שלי הוא שכל האנשים
הרעים יאמרו שהם מתנצלים, יאמרו שהכל היה טעות, יאמרו שדפקו לי
את החיים סתם ללא תכלית. החלום שלי שאבא ואמא יפסיקו לצדד בצד
הלא נכון, ושאחותי, זאת שחתמה על רוע הגזירה, תתנצל בשעה טובה.
אם הייתי עושה רע למישהו, אז הייתי מבינה את שהותי בתוך הכלא
ההוא, אך מכיוון שאני ידועה כבחורה מאוד נחמדה, חברותית וחביבה
שלא יכולה להזיק לדבורה, אינני מבינה מדוע זה נפל דווקא עלי.
אולי היה קשה לי בתוך המסגרת המשפחתית מכוון שאני הקטנה,
המפונקת, אבל זאת לא סיבה להשאיר אותי שם במקום ההוא, לתת
לבעלי החלוקים להכניס לי את המשחתות לישבן, לסמם אותי , ולעשות
ממני בובת תיאטרון. אומנם אני שחקנית, ואפילו מלידה, אבל החיים
זה לא משחק.
ילדות של נערה צעירה פשוט ירדה לתמיון. אומנם עברו כבר שש עשרה
שנה, אבל התחושה, התחושה הגועלית עדיין מקננת בתוכי. הרצון
לתבוע את כל הרעים עדיין נמצא בבטן, עדיין מפרפר. למעט אנשים
בודדים אף אחד לא יודע את סיפור החיים המיוזע שלי, את כל הרע
שחוויתי. עכשיו אולי אתם יודעים, קצת, לא הרבה, זה קשה לספר
כזה דבר, תקראו בין השורות אולי תבינו מה עבר עלי.