זהו לקט מוזר של כמה חלקים של שירים שהלכו לאיבוד
והתחברו...

יום שבת,
החצי השני שלי התאבד,
מה זה אומר עלי?
מה זה אומר על העולם?

יום ראשון,
הדרך בין ההגיון לרגש רחוקה,
ההבנה מתערפלת ככל שהזמן עובר
יותר מידי נתונים, ויותר מדי מחשבות בכל כך קצת זמן,
כשאתה יודע שזה עוד לא רבע ממה שיש לכולם.
העצב עושה דרכו אל הלב דרך הוריד,
בזמן שהשמחה חוצה דרכה דרך המחשבה.
שניהם מגיעים באותו זמן
ואז מה?

יום שני,
העצב פוגש את השמחה ובאותה רגע נשמע קול מופתע,
צרחה, מין פיצוץ קל והופ -
הפגישה בניהם הולידה את הדמיון
ודמיון תמיד באיזה שהוא שלב נתקל במציאות...

יום שלישי,
כשהדמיון נתקל במציאות
היו כמה רגעים של בלבול חושים,
כמה רגעים של עייפות...

יום רביעי,
בין המציאות לדמיון שוכן לו חבר,
בין המציאות לדמיון השארת אותי,
ואולי גם אותך...
בין המציאות לדמיון ישנה שקיעה,
ובזמן השקיעה נפגשים-
זה הרגע שלנו.

אתה אבוד בדמיון ואני אבודה בחלל המציאות,
וברגעים שכאלה מי כבר שם לב להבדל.

יום חמישי,
מילים שכתבת,
ציורים שציירת,
ידעתי תמיד לשמור.
ועכשיו יש לי אוסף קטן,
המזכיר לי אותך, ברגע כחול עמוק של עצבות.

יום שישי,
ובנינו תמיד היית אתה החכם
ואם בסוף זה בחרת,
אז מזה אומר עליך?
ומזה אומר על העולם?