אני רואה את העתיד שלנו,
מעורפל, טובע בין החלומות
שחלמתי מזמן ונגמר.

החברים לא מצדיקים
את כל מה שעבר.
"מצבך לא מצוין",
זה נכון, שאני מרגיש אותו דבר.

אין לי שום אמת בשיר,
מילה בשיר, לומר אותה
ולהמשיך. ללכת מול הקיר,
לחשוב שיש מחר. תקווה,
לנסות שוב - למרות הסיכונים.
ולהמשיך לזרוק מילים יפות
ומחמאות ורק כשאין לי מה לתת,
לתת לך את הכל.
ולסבול בשקט, כשאת תהיי מולי
ולספוג בשקט.

את שולטת בעתיד שלנו,
כל מילה שתשני היום, תגדיר את המחר.
(את שקופה - את לא תוציאי אך מילה).

ויש מילים שכבר אמרתי. (באמת חבל)
הפרדוקס שבי מוציא רק את הטוב
ומשאיר, משאיר אותי לבד.