שוב אמצע הלילה, כרגיל אני כותבת
סתם עוד יום חרא- שום דבר מיוחד...

התגעגעתי ליותר משלושה אנשים
רבתי עם יותר משניים
בכיתי פעם אחת
הייתי על סף בכי- כמעט כל הזמן
שפכתי את הלב פעם אחת- לא בפעם שבכיתי
יותר מדי פעמים עניתי ל"מה קרה?" "כלום"
(אבל זה כבר רגיל שאני לא מספרת,
זה כבר רגיל שאתם לא מתעניינים)
הרגשתי לבד אינספור פעמים
הרגשתי שמבינים אותי באמת- אפילו לא פעם אחת
(אבל גם זה כבר רגיל,
מתחילה להתרגל לריחוק, לבדידות שבלב)
הרגשתי צורך לכתוב- כל הזמן
הרגשתי שאני אוהבת אותו- לא הפסקתי אפילו לשנייה
הרגשתי מטומטמת- ביחד עם הסעיף שלמעלה... ובגללו
כאב לי- כל הזמן, פיזית- אפילו לא פעם אחת

סתם עוד יום חרא, שום דבר מיוחד...
מה אני אעשה, החיים דפוקים...
אבל אני מהמחייכים :)