[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליאור ברעם
/
סדר שיהיה פה

אף אחד לא עובד בערב החג, כולם מצחצחים כלים ומבערים חמץ לקראת
הסדר. בערב. רק אני מופיע לעבודה, כמו חמור, אף אחד ממילא לא
ידע, כי אני הרי לא הולך לספר שהייתי כאן.
המשפחה שלי בטח מתכוננת עכשיו, לקראת הנסיעה לעשות את הסדר
בקיבוץ של דוד חזי. עליזה ונדב ישנים. אבא במשרד. אמא מעשנת
במטבח וקוראת ספר. בדרך הם יאספו אותי מהדירה.
מדפיס כמה דברים על המחשב, מסמן במרקר צהוב כמה סימונים על
דפים. באחת עשרה אני מתייאש ונהיה רעב, יורד למטה ומחפש משהו
לאכול.
פלאפל שושנה - סגור, הקציצות חמץ והפיתות חמץ.
בורקס ג'רי - סגור.
איזה חג משבית.
אני רואה שהגמד המרושע פתוח, בצד השני של הכביש. הוא אפילו
הוסיף שלט חדש "הסנדוויצ'ואיד ממשיך למכור חזיר בחמץ בחג".
ההדגשה במקור.
בום!

עוד פעם בום.
לפעמים, אני מרגיש כאילו משהו מכה בי פתאום בצד שמאל של הראש.
אין כאב, אבל זה פתאום מין מכה כזאת שמוציאה אותי מהריכוז
(היחסי מאד).
אחרי כמה שניות אני חוזר לעצמי, אבל לטיפוס כמוני, שהבטחון
העצמי שלו גם ככה מכורסם...

חיפשתי משהו לכרסם. אני ניגש למעבר החצייה כדי לעבור את הכביש
לכיוון הסנדוויצ'יה של הגמד, הגמד המרושע אשר על הסנדוויצ'ים
המשובחים במחוז.
אדום ברמזור ויש תנועה ערה, כמו שאומרים ברדיו, אז אני מחכה.
מסתכל שמאלה ופתאום אני שם לב לדוכן מפעל הפיס שכאילו צץ שם,
אף פעם לא שמתי לב לזה שהוא כאן.
4 שקלים עבור כרטיס גרוד שבו אפשר לזכות במיליון שקלים. השקעה
כדאית. צריך לגרד חמישה סלים של כדורסל ואם בשלושה מהם יש
כדור, אז זוכים בסכום שנמצא במשבצת למטה שגם אותה צריך לגרד.
המוכרת מסבירה לי שלש פעמים לפני שאני מבין. הבנתי. ירוק
ברמזור. אין זמן לגרד עכשיו. משלם. אין עודף מעשרים. יש
מחמישה. תודה ושלום. חוזר למעבר חצייה. שבדיוק מתחלף שוב.
מירוק לאדום. אוף.

הגמד המרושע הוא באמת גמד. עלה מארגנטינה מתישהו מזמן. את
הסנדוויצ'ים הוא מכין כשהוא עומד על כיסא ברים מאחורי הדוכן.
הידיים הקטנות שלו מכינות את הסנדוויצ'ים הכי מהירים והכי
טעימים שאני מכיר. הוא גם באמת מרושע. העיניים שלו מצטמצמות
לגודל אפסי כשהוא מגחך אליי : "כן?" כלומר: מה בשבילך אדוני?
בגמדית.
סנדוויץ' פסטרמה רומנית בבקשה. תודה.
הוא מסתכל עלי במבט שאומר "שתיחנק" כשהוא רואה שאני מתיישב
אצלו ליד אחד משולחנות הפורמייקה. "אם אתה יושב, צריך להזמין
שתייה" הוא אומר. אני נעמד שוב, לוקח מיץ תפוזים מהמקרר
ומתיישב.
אני מוציא מהכיס את כרטיס הגירוד, איך היא אמרה? שלושה כדורים
בתוך חמישה סלים ומשבצת הסכום.
אני מתיישב ומתחיל לגרד את הסל הראשון - אין כדור. נו מה, חשבת
שתזכה? סל שני - כדור!
סל שלישי כדור! רביעי אין.
נשאר סל אחד והזיעה מתחילה להצטבר לי על המצח אפילו שמדובר
ביום קר.
אבל הרי ברור לגמרי שגם אם זכיתי במשהו זה בטח בכרטיס נוסף.
אני לוקח ביס מהסנדוויץ' ומנסה להירגע. לועס בשקט.
הכדור האחרון, השמאלי ביותר. סל!
משבצת הסכום, משמאל לימין: אחד,
אפס
אפס
אפס.
אפס אפס אפס.
יש!
בום!





נוסעים לדוד חזי. אמא ליד ההגה. אבא במושב שלידה. הילדים
מאחור, מסודרים לפי החוכמה והכשרון, משמאל לימין.
ליד החלון השמאלי נדב, בן אחת עשרה, שיער מחומצן ועגיל.
משקפיים במסגרת אדומה מגניבה. מסביב לראש יש לו רצועת גומי
צהובה, שמחזיקה פנס, שממוקם לו על המצח, הפנס מספק לו מקור אור
לקריאת המוסף הכלכלי של החג. אובחן כגאון בגיל שמונה.
במרכז המושב האחורי יושבת עליזה, יפהפייה שחורת שיער ארוך
ושחורת בגדים גדולים מדיי בכוונה. בטח היא התווכחה עם אמא שעה
על זה שהיא תחליט מה ללבוש וזהו זה. היא בת חמש-עשרה, מביעה
בוז לכל הסובב אותה, חוץ מלנדב לפעמים.
עכשיו היא מציגה כלפי כל העולם פרצוף מעונה, כל פעם שאבא מנסה
לצרף אותנו לאיזה שיר דרך, או שאמא מספרת בדיחה גסה.
אני יושב ליד החלון הימני ומסתכל החוצה. אחרי הצבא התחלתי
לעבוד בעבודת הפקידות הזאת שחבר של אבא סידר לי במשרד של רואה
החשבון גרסת המשפחה, שכמובן לא נאמרת לעולם בקול רם, היא שממני
לא ייצא שום מדען (כמו שנדב בטח יהיה, או איש עסקים) או משורר
כמו עליזה. הלילה הזה נשתנה מכל הלילות. הלילה אני אביא להם
בהפוכה. הכרטיס נמצא בכיס שמאל של החולצה. אני יודע שהוא שם כי
אני בודק את זה כל חמש שניות, בערך.

החלטתי כבר שאת הכסף אני אחלק כך : ארבע מאות אלף לאבא ואמא
שלש מאות אלף  לי מאתיים אלף למשפחת דוד חזי, שהוא הדוד היחיד
שיש לי. ומאה אלף לסבתא דבורה, היחידה שנשארה מהסבים והסבתות,
כדי לדאוג לכל הטיפולים הרפואיים שהיא זקוקה להם ולבית אבות
יוקרתי ונחמד.
חשבתי על הכל, ההחלטה שלי ורק שלי, הערב אני אפתיע את כולם.
הפעם לטובה.

אבא ואמא שרים עכשיו את "לילה כבד משתרע, על כל עמק יזרעאל".
כשהם מגיעים ל "נומה עמק", עליזה מסננת ברשעות: "העמק לא ינום,
אלא אם הוא חרש, בגלל היבבות המעצבנות שלכם."
"קיבלת את המחזור, דארלינג?" אמא מייד מתעניינת ואבא מחוויר.
"בניגוד לילדי משפחת דארלינג, אני לא יכולה לעוף לשום מקום",
ילדה מאד מנוסחת...
"מי זאת משפחת דארלינג? שכנים חדשים?" אני מנסה...
"הילדים מפיטר פן, אדיוט!" נובחים עליי עליזה ונדב ביחד. רגע
של אחווה. נדב מסתכל עליי בבוז. הפנס שעל המצח שלו מסנוור
אותי, אבל תוך שניות הוא חוזר לעיתון.

היה לי חלום על נדב הלילה, הוא רדף אחרי עם אלת בייסבול וחיוך
מרושע. באיזה שהוא שלב נפלתי וידעתי, שהוא מאחורי עומד ומכוון
אליי את האלה, אבל לא יכולתי להסתובב או לקום. רק חיכיתי למכה.
ידעתי שהיא עומדת להגיע כל רגע, כמו תמיד, בצד שמאל של הראש.
בערך נצח חיכיתי וחיכיתי, מת מפחד, אבל המכה לא באה. ואז
התעוררתי.
אני חושב, שהוא קצת מלחיץ אותי. לא שהוא אי פעם עשה לי משהו
בפועל, זה לא.

"עליזה חמודה, אולי תנסי פעם להיות באמת עליזה?" מנסה אבא ואמא
מיד ממשיכה: "אם את לא מרוצה, את תמיד יכולה לחפש משפחה
חלופית. את יודעת שיש שוק להורים בקריית שמונה..."  
"כל יום חמישי" כל המשפחה משלימה ועליזה דוקרת שוב: "עם המזל
שלי, הקטיושות נפלו בדיוק על זוג ההורים הנורמלי האחרון שהיה
שם..."

ובינתיים הגענו לקיבוץ. אמא מחנה את האוטו ליד חדר האוכל,
שממנו נשמעת כבר שירה, דוד חזי תמיד עושה את הסדר אצלו, בגלל
שהוא שונא את הסדר הקיבוצי בחדר האוכל וגם בגלל שהוא ומזכיר
הקיבוץ מסוכסכים מזמן.




כשאנחנו נכנסים פנימה כולם "חיכו רק לנו" ומיד מתיישבים. כולנו
מסובים.
בראש השולחן דוד חזי, אח של אמא, שפם וסיפורי צבא שכולם שמעו
אותם, כל כך הרבה פעמים. התקשרתי אליו היום אחר הצהריים
וביקשתי שייתן לי להחביא את האפיקומן, כי יש לי הפתעה שמיועדת
לכל המשפחה. הוא לא התנגד ולא התעניין. גם הוא לא מחזיק ממני
במיוחד. בטח שלא בהשוואה למיכאל, הבן המוצלח שלו והבן דוד
המוצלח שלי. עכשיו הוא בגרמניה, סוגר איזה עסקה. למרות שהוא
מבוגר ממני בפחות מחצי שנה, יש לו כבר חברת מחשבים.
חוץ מאתנו יש גם את גם סבתא דבורה, אשתו של חזי, מירה והילדים
שלהם: איתמר, בן 4 ושירטל בת 5 שמקשקשים כל הזמן ומעצבנים את
נדב, שגם ככה עצבני על זה שהושיבו אותו בשולחן הגמדים.

התוכנית היא כזאת: את האפיקומן, יחד עם כרטיס הגירוד אני אשים
במעטפה ואחביא אותה.
הילד שימצא את האפיקומן יקבל ממני את מה שהוא ירצה  באמת. וחוץ
מזה כולם יקבלו את חלקם לפי התכנון.

קידוש...
הא לחמא עניה...
הרי זה משובח...

מה כל זה מעניין אותי. אני ממשיך לגעת בכרטיס הגירוד ולהזיע
מתחת לחולצת החג. דוד חזי מספר סיפור צבא שכולם שמעו. עליזה
משביתה אותו באמצע, כשהיא משלימה אותו "ואז הקצין עולה למשאית
לחפש את התחמושת שגנבתם ואתה מתחיל להגיד לו חם, קר, כמו במשחק
של ילדים, שמענו כבר אלף פעם.". דוד חזי מסתכל עליה באכזבה
וממשיך לפי הסדר.

מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע...
והיא שעמדה...
ביד חזקה ובזרוע...
דם, צפרדע...

שירטל מתלהבת מהקטע של לטבול את היד בכוס היין בכל מכה ושופכת
אותה על המפה הלבנה ובכלל שני הגמדים היפראקטיביים במיוחד
הערב.

ארבעים מכות, חמישים מכות, מאתיים מכות... איזה מכה.

איתמר מתעקש לשיר את כל "דיינו" כמו שלימדו אותו בגן. אוף.

מצה... על שום מה?
הללויה!
סוף סוף.

אצלנו מחביאים את האפיקומן לפני האוכל. אני מבקש את רשות
הדיבור ורואה איך עשרים עיניים ננעצות בי. "הפעם ביקשתי להחביא
את האפיקומן, כי בתוך המעטפה הזאת..." אני שולח יד לכיס שמאל
ומוציא את המעטפה עם הכרטיס "יש הפתעה, שאני מבקש לחלוק עם
כולכם" אני מכניס את האפיקומן למעטפה, מראה לילדים ומבקש מהם
לעצום עיניים. נדב מודיע, כמובן, שהוא לא משתתף בשטות הזאת.
שירטל ואיתמר עוצמים עיניים בהתרגשות ומנסים להציץ.
אני הולך לחדר העבודה של חזי ומכניס את המעטפה לכונן הדיסקטים
במחשב, קצת בולטת, כדי להקל על הילדים. גם לי כבר אין סבלנות
לחכות.
כשאני חוזר לסלון הילדים ניתזים מהשולחן לרוץ ולחפש, אבל דודה
מירה מושיבה את כולם, כורכת סינר לאיתמר ולסבתא דבורה ומגישה
דגים. סבתא אוסרת עלינו לדבר בזמן אכילת הדגים, כדי שלא יתקעו
לנו עצמות בגרון.
אני לא ממש אוכל, רק מעביר קערות מלאות אוכל משמאל לימין או
ההפך. לפעמים אני שומע "תודה רבה" ועונה "בבקשה" או  "אין בעד
מה". הכל לפי המקרה והצורך.
אורז. תפוחי אדמה, בשר. עליזה מתעצבנת כשמירה שואלת אותה אם
היא עדיין כותבת שירים.
אבא מאדים מהיין ומחוויר מההערות של אמא, לסירוגין.
הילדים הולכים לחפש את האפיקומן.

בום!

דווקא עכשיו בום?
"מה נפל עלייך הערב?" אני שומע ורואה את עליזה מחייכת אליי.
נדב מסתכל עליי גם ואני שם לב שהוא לא הוריד את הרצועה והפנס
מהמצח, למרות שהפנס כבוי.
נדב מדליק את הפנס,  "כן, באמת מה נכנס בך הערב?" גם הוא
מתעניין...
אני באור הזרקורים...

שירטל מגיחה פתאום מתלהבת: "מצאנו! מצאנו!"

איתמר מגיח אחריה: "אני מצאתי!" הידיים שלו מאחורי הגב.
"תראו חילקתי כבר לחתיכות כמו שאמרת" הוא מסתכל עליי ומוציא את
הידיים מאחורי הגב ואני לא מבין איך ביד שמאל הקטנה שלו הוא
מצליח להחזיק את המעטפה הגזורה לכל כך הרבה חתיכות וביד ימין
מספריים  והפירורים של המצה נושרים לו מהיד על הרצפה והחולצה
ועוד מעט כולם יקומו לראות מה היה בתוך המעטפה אבל עכשיו אמא
צועקת מה אתה עושה? כשאני קם ומפיל את כוס המיץ שלי על הרצפה
ובורח החוצה והראש נשאר תקוע על הרגע שבו אני מקבל את המכה
והרגע הזה מתארך ולא מפסיק כשאני הולך משם מהר והראש שלי נשאר
תקוע על הרגע של המכה גם כשאני מתחיל לרוץ ולרוץ...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כן? לפחות הוא
לא צריך לאשר
סלוגנים!



חרגול בויכוח
לגבי השאלה: מי
גדול יותר, לארי
בירד או זה
שמאשר את
הסלוגנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/6/01 20:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאור ברעם

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה