כותבת עצמי למגירה פתוחה
מן הלב אל העט אל היד
נפשי עירומה כביום היוולדי
מילים ללא תנאים.
כותבת חיי על הדף
מוסיפה חתימת דמעותיי
בוכה עד כלות, בוכה עד עצב
ועד שהם קוראים.
מספרת את דעיכתי
עדינה ומחורזת
על הדף בבואתי הכבויה
חסרת קול וחיים
המגירה אינה ננעלת
וכולם רואים אותי
קשה להתמודד לבד
קשה, והם קוראים.
כסיפור שאינו נגמר
כאגדה בלתי מוצלחת
כנשל של נחש
המתקלף תאים תאים.
בוכה עד כלות,בוכה עד עצב
בוכה עד אין דמעות.
בוכה עד שנגמרת
ועד שהם קורעים.
(צריחות שצרחתי,נואשת, כואבת, בשעות מצוקה ואבדן/ היו למחרוזת
מילים מלבבת, בספר שירי הלבן/ נגלו חביונות לא גיליתי לרע,
נחשף החתום בי באש/ ואת תוגתו של הלב הכורע, יד כל במנוחה
תמשש רחל המשוררת בשיר שעמו הזדהיתי) |
