- "תפסיקי לשחק אותה מסכנה!" היא זרקה לי בפרצוף.
הייתי בהלם מוחלט.
הדמעות עצב שהיו לי הפכו בהרף עין לדמעות כעס ופני האדימו כמו
עיני.
- "על מה את מדברת?!" צעקתי עם דמעות ומחנק בגרון.
- "נו באמת!" היא אמרה בזלזול והמשיכה לפרט - "אל תגידי לי שאת
לא נהנית מזה שכולם סביבך כשאת בוכה, ומהדיכאון שלך כי אז את
כותבת יותר טוב, ומאיך שהנשמה שלך מרגישה אחרי שאת בוכה.. את
סתם עושה את עצמך מסכנה כשאת מודעת טוב מאוד לכמה שאת חזקה!"
כבר לא ידעתי מה לומר. כל פעם אותו ויכוח וכל פעם אני מופתעת
מחדש וזאת אפילו שבתקופה האחרונה אני שומעת בדיוק את אותו נאום
שוב ושוב.
- "את יודעת טוב מאוד שאני צודקת" היא המשיכה להגיד בקול מצטדק
אך רך "תביני, אני לא מגנה אותך על זה, זה קל להתמכר לדיכאון..
אבל את מתחילה להאמין בבועה שיצרת לעצמך ופה זאת כבר בעיה!"
קולה היה נחוש לקראת סוף המשפט, נחישות שהפתיעה גם אותי.

שתקתי.

- "אני לא חזקה. נפשית אני ממוטטת ואת יודעת את זה טוב מאוד.."
אמרתי בקול חרישי ולא בטוח בעצמו.
- "שטויות!" עכשיו העצבנות ממש נשמעה מקולה "את יודעת טוב מאוד
שזה שטויות! את אדם חזק ששרד כ"כ הרבה שאני אפילו לא יודעת למה
את מכחישה את זה כלפי עצמך!"

שוב שתיקה.

- "כי זה קל" אמרתי לבסוף בראש מושפל.
- "מה קל?" שאלת אפילו שידעת את התשובה, אבל רצית לראות אם את
מאמינה בשטויות שאני אומרת.
- "זה קל יותר ככה" התוודיתי לבסוף. "יותר קל לקבל הגנה ונחמה
מאחרים מאשר להגן ולרחם על עצמך"
- "אבל זה בדיוק מה שאת עושה! את מרחמת על עצמך ובלי סיבה
בכלל!"
- "בלי סיבה בכלל?!" צעקתי בקול עם תמיהה וכעס על פני. "את
יותר מכולם צריכה לדעת טוב מאוד שיש לי סיבות לרחם על עצמי!!"
- "אה, אבל חשבתי שאין לך סיבה לרחם על עצמך ובשביל זה יש לך
אחרים..." היא אמרה בקול מצטדק בשנית ונחוש בדעתו, מזכירה לי
את מה שאמרתי ומחכה לתגובה.

היא צודקת. היא תמיד צדקה. אני פשוט הייתי כ"כ אטומה לעצמי שלא
שמתי לב לזה כבר...
- "אני לא יודעת" אמרתי במבט מושפל שבעצם לא עזב את הריצפה
מההתחלה "אני כבר לא יודעת כלום" לחשתי.

אוף. אני שונאת את הריבים האלו עם עצמי...


22.10.03