כשעמדתי באמצע החדר, בחושך, ברגע של שקט מוחלט, בוהה בחנוכייה
הענקית על בניין העירייה הישן, כשברדיו משמיעים ביצוע אקוסטי
לשיר הזה I will never know. של הקרדיגנז והנרות של החנוכייה
הענקית מנצנצים לי ונכנסים לי לחדר, לא יכולתי שלא להיזכר
בדברים.
בסוף השיר, בתזמון מושלם, שלא היה מבייש אף אחד, דפקו על הדלת
וקראו לי החוצה.

פעם עברנו ביחד ליד בניין העירייה הישן. בעצם עברנו שם המון
פעמים את ואני.
את היית יפה ואני הייתי מלא חשיבות עצמית.
הראיתי לך איך זה מהבהב. זה היה בפורים. זאת הייתה מסיכה
ענקית. צוחקת בוכה.

הוא פתח את הדלת ומצא אותי עומד בחושך ובוהה החוצה. הוא שתק.
אמרתי לו, עוד רגע. הוא סגר את הדלת. חייכתי, כיביתי את הרדיו.
יצאתי מהחדר.

מאז כבר פעמיים היו מסיכות וחנוכיות על הבניין הגדול והאפור
הזה. אני גם השתניתי טיפה. בטח גם את.

נפגשנו עוד בזמן שהמזרקות שמה, בכיכר, היו עובדות לסירוגין
וממלאות את הבריכה במים  ירוקים כהים ומלאים במטבעות. כשהייתי
ממש קטן אני זוכר שרציתי נורא לצלול ולקחת את כל המטבעות האלה.
תכננתי לעשות את זה גם באחד הימים.
פעם בשנה, ביום העצמאות, היו מרוקנים את הבריכות שם ובונים במה
גדולה.
כבר מזמן שלא ראיתי את הבריכה שם מלאה. כנראה שמרוב במות נגמר
להם החשק למלא ולרוקן את הבריכה כל שני וחמישי.

מעניין מה יהיה עם בניין העירייה הישן הזה, אני חושב. שלושה
שבועות לפני סוף האלף וכבר המון זמן לא הסתכלתי לאף אחד
בעיניים וידעתי שהוא מבין אותי. והמון זמן גם לא הייתי שקט
ונינוח. ונראה כאילו אף פעם לא היה לי שקט. חוץ מהרגע ההוא,
שלי, עומד בחדר, בחושך, מול החלון הגדול ורואה את החנוכייה
הענקית, המנצנצת, שעל בניין העירייה הישן ושומע את החידוש
האקוסטי לשיר הזה של הקרדיגנז.