"אני די מפחדת" אמרה רוני בקול מפוחד, בכייני משהו.
"אין לך ממה, זה רק סיגריה. עישנת פעם, נכון?"
היא הרגישה אבודה. ברקע התנגן לו Bridge Over Troubled Water
של סיימון וגרפונקל. היא הרגישה שהדמעות מתחילות להציף אותה.
שוב אותו פרץ רחמים עצמיים הציף אותה, היא הרגישה כמו שבר כלי,
כמו משענת קנה רצוץ.  
"לא. לא עישנתי. אבל אתה יודע מה, נראה לי אני אלך הביתה"
"שמעי מותק, אני לא מבקש ממך לעשן אותו. אני לא רוצה לקלקל
אותך. אבל אני אשמח אם תישארי איתי פה, יש מוזיקה טובה"
"טוב, אבל רק קצת". רוני נרגעה, לא הופעל עליה לחץ, לפחות כך
הרגישה. היא הפנתה את תשומת לבה לשיר שהתנגן. עוד פעם הדמעות
התחילו לעלות. למה היא עושה את זה לעצמה? ההלקאה העצמית הזו.
כל פעם כשקצת קשה לה בחיים היא מתפרקת, אורזת את המזוודה
האדומה של סבתא, זאת ש"קנתה" בדיוק ביום שבו נגמרה המלחמה,
רוני לא אכלה את הלוקשים, היא ידעה שהיא גנבה אותה, ויוצאת
מהבית. המזוודה האדומה גרמה לה להרגיש טוב עם עצמה בגלל שהיא
תרמה להרגשת ההשפלה שלה - מזוודה מרופטת, שנגנבה מגופתה של
גבירה גרמנייה, היא הרגישה נוודת. הפעם, משום מה, היא מצאה את
עצמה עמוק עמוק בחרא. היא לא ידעה איך לעזאזל היא הגיעה למאורת
הסמים המסריחה הזו, אבל זו, כמו המזוודה, תרמה לתחושת חוסר
האונים, אותה תחושה אשר לרוני היא כמו כאב למזוכיסטים. הפעם
היא ברחה כי היה לה קשה. היא הרגישה יותר מדי נורמאלית - היא
מצאה עבודה, מצאה חבר ולא היה אכפת לה שהוא מכוער, ובעצם היא
עשתה את כל מה שהחברה הייתה מגדירה הצלחה. אפילו הפסיכולוג שלה
שיבח אותה. לכן, יום אחד, יותר נכון צהריים אחד, היא החליטה
שמספיק לה, שהיא צריכה להעלם, להתחבא מפני עצמה - מפני
המושלמות שרכשה לעצמה.
דמעה סוררת אחת מצאה את דרכה אל מחוץ לעיניה.
"לא. אל תבכי. את יכולה ללכת. להפסיק לעשן? לכבות את
הסטריאו?"
"לא. לא. עזוב לא חשוב. זה לא קשור אליך"
רוני חייכה את אחד מאותם חיוכים שמחייכים כשבוכים, שיעזבו
אותה. אם זה היה תלויי בה, היא הייתה חוזרת הביתה עכשיו, לחבר
המכוער שלה, לעבודה שלה, לפסיכולוג, אבל היא לא הרגישה מספיק
בשלה, היא הייתה צריכה עוד קצת זמן, חוץ מזה, היא לא ידעה איפה
היא בכלל. החדר שבה ישבה הזכיר לה את המאורה מ"מישהו לרוץ
איתו", היא חייכה לעצמה, הפעם חיוך אמיתי, משתאה על הבוץ
שנכנסה אליו עד הברכיים. היא כבר הייתה בת שלושים ואחת, לא בת
שבע עשרה, זה לא הגיל בו בורחים למחששות, ממש לא.
"טוב. אני אלך. איפה פה היציאה מהבניין?" היא קמה ושאלה.
"פה ימינה עד סוף הפרוזדור"
"תודה. היה נחמד"
"אין בעיה מותק. Any time"
היא קמה והלכה. כשיצאה מהחדר המסריח לפרוזדור, היא החלה לרוץ
החוצה. כנראה שכבר הייתה בשלה, ככה היא - משתנה בשניות. כשיצאה
מהבניין, נשמה לרווחה. כבר היה סתיו, אפילו קצת סגרירי. היא
הבינה שהיא בתל אביב באיזה רחוב דרומי משהו - פלורנטינאי.
טיפות גדולות החלו ליפול, מתנפצות על הכביש המזוהם. היא החלה
ללכת לכיוון תחנת מוניות שהייתה שם.
זהו. זה נגמר. היא הרגישה שכאן נגמר המסע הזה שלה. היא הבטיחה
לעצמה, כמו לאחר כל מסע כזה, שזו הפעם האחרונה. כבר שבוע שלא
הייתה בבית. היא כבר דמיינה את פרצופו הדואג של חברה המכוער,
ואת שאלותיו הטריוויאליות והרטוריות של הפסיכולוג שלה, וחשבה
לה שכדאי להחליף אותו.
היא נזכרה בשיר ששמעה בחדר ההוא. אילו היא הייתה גשר כזה, כזה
שלא נופל, כזה שלא נכנע לזרם הנהר. אט אט היא הרגישה נסחפת
הרחק מהרחוב הסואן. עיניה נסגרו, שריריה רפו והיא נפלה.