יושבים ליד שולחן אדום. יש רעש, מלפנים ומאחור ורק בינינו יש
מין שקט, אחד כזה לפני הסערה.
יש קולה וקפה שוקולד, נחמד כזה, אווירה מתונה, אבל הבטן
מתארגנת לקראת הבלגן הגדול.
לוקחים עוד שלוק ועוד כמה דקות של צחוקים ומילים של מבוכה,
מתענגים על הרגעים האחרונים שהכל נראה שפוי, בתוך משפטים חסרי
תועלת של הומור.
חייבים להחזיק משהו בידיים, אחרת זה כאלו לא עובד.
פותחים שקית קטנה של סוכר, מפזרים את הגרגירים על השולחן,
מתעללים בניילון שם במקרה. זה עוזר להוציא את המחשבות, את הכעס
והמתח שלפני האמת, על חתיכת נייר חסרת אונים.
מתכננים משפטים גדולים, אימרות שנלקחות מתוך הספרים או מסרטים
מוכרים, חושבים על הדרך הכי טובה, על השכנוע, על הטון וסופרים
את הזמן בשלוקים קטנים.
עיניים לחות והרבה אמת יוצאת לשולחן האדום, מדברים. הוא. ואז
אני.
אומרים הכל. לתוך ספל קפה או פחית קולה. הכל משוכתב בראש,
ידוע, מתוכנן, אבל בכל זאת תמיד יש איזו הפתעה, משהו חדש, אחר.
רעיון קופץ משומקום ומשתלט על שאר הרעיונות שהיו מסודרים יפה
בשורה.
הכל נאמר כבר והוא לא מרוצה, לא מנסה להקשיב למילים, מתרגם את
האמת שלי למשהו אחר, הרבה יותר גרוע, אני רואה עליו, רוצה
להסביר את עצמי, להיות עדינה, להשתדל לא לפגוע אבל הוא אורז את
הכוסות לתוך המגש עוד לפני שהקולה נגמרת. קוטע אותי בגסות עם
המבטים שלו.
מזיז את הרגל בעצבנות ורוצה להמלט מהמקום המביך, הכואב שנמצא
מול שתי עיניו.
הולכים. אי שביעות רצון. אף עקום ועיניים רטובות.
עומדים אחד מאחורי השני במדרגות הנעות, אני למעלה, ואפילו הגב
שלו נראה לי כועס.
מנסה לגעת, לקבל עוד כמה מילים אבל יש שתיקה צרחנית.
מנסה לעודד, לתת חיזוק, הרגשה טובה אבל כלום לא יוצא. רק הרגשה
מזויפת ורחמנית.
יושבים באוטו והדמעות לא עומדות בלחץ הזה, מבקשות להיות בעולם
הזה, ברגע אחד של עצבות ובילבול.
חונקת, סותמת, מתאבקת איתן בכוח אבל הן גוברות וככה סתם בלי
בושה מתחילות לנזול על הלחי בלי לבקש רשות.
קוראות לנייר הגדול שיציל את הפנים הקרות, קוראות לחמלה
ולתשומת הלב להתעורר.
אומרים הכל לתוך שמיים רטובים בגשם. הנסיעה לוקחת את המבט
למקום נוח יותר. מסתכלים על הגשם הכתום, על החושך, על העצים
בחוץ והבתים שנראים חמים, רק לא אחד על השני.
ילד קטן נועל נעלי צבא ויוצא מתוך גבר גדול, הוא בוכה כמו ילד
עצוב ושוכח את הדרך.
אומרים שנגמר אבל כלום עוד לא נגמר, הכאב רק מתחיל. אומרים
להתרחק אבל הכאב הזה מקרב.
יוצאת בעדינות. לא יכול. לא יכולה. מכתב לבן מקומט בתוך התיק,
אולי המילים יכאיבו עוד יותר, יזכירו את העבר הטוב.
נשאר שם נפול על ההגה, בלי שום שליטה, ומסלק אותי בלי לרצות.
מסמן לי להשאר אבל אומר לי ללכת.
אני מקשיבה למילים.
יוצאת אל תוך הקור, אל הטיפות הקטנות, חוצה כביש וכמה פנסים.
רוצה להשאר ופוחדת להמלט. מתיישבת על מדרגה בבניין. אור רגיל
קצוב בדקות משאיר לי רק רגע לראות את הדמעות מבעד למראה ואז
לוקח חזרה לחושך, אל המקום שמותר לבכות באמת. |