[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יובל בארי
/
חזון אחרית הימים

העולם - והחיים- ימשיכו בלי קשר לכלום. בלי קשר אם תפרוץ
מלחמה, אם אני יעדכן את המטרה בשו"ב, בלי קשר אם אני יעשן
סיגריה או לא, בלי קשר אם פצצה אטומית תיפול בלב העולם, בלי
קשר אם אני יראה את סבינה היום או לא, בלי קשר אם אני אכיר את
סבין או לא, בלי קשר אם אני יעביר סמרטוט במיינדק, או אשרת
בצבא, או אסתדר עם אנשים בעולם - כולל החיים שלי, בלי קשר אם
יסתכלו עלי מוזר, בלי קשר אם אני אי פעם יחזור הבייתה ויסתובב
כל היום בדרכים, או שישימו אותי במוסד לחולי נפש - ושם אני
אבלה את שארית זמני, בלי קשר אם הכלבה שלי תמליט מחר בלילה 3
או 4 גורים או בכלל, בלי קשר אם נבנה בניינים, בלי קשר או יהיו
3 סערי 5 או 2 , בלי קשר אם נצא או לא לים, בלי קשר למספר הכסף
שיש לי בבנק, בלי קשר אם המועדון שאני אפתח יצליח או לא, בלי
קשר אם היום אני יזיין או לא, בלי קשר אם אני אחכים, אלמד על
הספינה, או על החיים, או אתנסה בדברים - - בלי קשר לכלום -
העולם ימשיך להתקיים.
השמיים יהיו גדולים, השמש תזרח, ההרים ישארו במקום - והנחלים
יזרמו.
עכשיו נשאלת השאלה: עקב העובדה שהעולם ימשיך להיות, בין אם אני
אהיה פה או לא - האנושות - תהיה פה או לא - מה אנחנו עושים פה
בכלל??
גם אם בני אדם לא היו בחיים, העולם ימשיך להתקיים. ואולי אפילו
יותר מזה: יתקיים יותר טוב. אנחנו בני אדם יוצרים כל מיני
משחקים, ודברים, כדי להעסיק את עצמנו בשטויות. החיים הכי
אמיתיים זה החיים שקרובים לאמא אדמה - בלי מלחמות, בלי
סיבוכים. לדוגמא: אז למה יצרנו את הדבר הכי פשוט - הכי קטן הזה
- שנקרא אש. שמצד אחד יוצר, עוזר, אוכל, חום, ומצד שני - הורס,
משמיד, מכלה. למה יצרנו נשק - כדי שנשמור שלא נתפרע - אנחנו.
למה יצרנו ספינות מלחמה - כדי להגן על האינטרסים "שלנו" - כנגד
אחרים, אבל מה שאנחנו לא מבינים זה - שעד שהאנושות הזאתי תבין
שהיא אנושות אחת - וע"י פגיעה באחר, אנחנו בעצם פוגעים
בעצמנו. כי גם אנחנו והוא והם זה חלק מאותו הדבר - האנושות -
וע"י פגיעה בהם, כלומר בנו, לא יהיו חיים טובים. אנו פוגעים
בעצמנו כל הזמן - ויותר מזה - באמא אדמה.
החיים מורכבים מ- 2 דברים שכרגע אני חושב עליהם: מהנפש שלנו,
ומאמא אדמה - שהיא בעצם הכל חוץ מהנפש שלנו. ועצם זה שאנחנו
כורתים עצים על מנת לבנות לנו בתים, חופרים, מזהמים כדי להגיע
מהר למקומות, "לחסוך בזמן" - שבעצם שמסתכלים על זה בקטן - יש
לנו הרבה, אבל בגדול לטווח הרחוק - עם כל ההרס הזה של העולם
הזמן שנותר לחברה האנושית לשרוד הוא לא גדול, והזמן הולך
ונגמר. ה - "dead line" - הולך וקרב. אנו פוגעים בעצמנו. באופן
ישיר-עקיף, לטווח ארוך-קרוב, וסוף הולך וקרב.
סבין שאלה אותי אם יש אנושות דפוקה - מה הפטרון. לתקן אותה, או
להשמיד אותה ולהוליד, ליצור חדשה. אנו כל הזמן מנסים לתקן -
אבל לעולם לא נצליח, כי זה טבוע בנו.
האנושות מקולקלת, מפוררת, איבדה את עצמה ממזמן - חיה את הרגע
במובן השלילי שלו - כלומר לא להנות מן היופי של העולם, החיים
והטבע באותו רגע, אלא להנות מן הרגע באופן שיזיק בעתיד - באופן
חמור, משהו שמביא הנאה רגעית על חשבון הרס עתידי. וכנראה שאמא
אדמה הולכת בקרוב להחליט בשבילנו - יחד עם נשמת האנושות, שאולי
היא בעצם, נשמת האנושות כולה, להביא חורבן על האנשים פה
בעולם - או יותר נכון - הם בהחלטה לא מודעת יביאו את זה על
עצמם.
לדעתי, כבר לא נותר מה לעשות. רק להבין את המצב - ולחשוב איך
להתנתק ממנו. איך לחיות בצורה שונה. שנבדלת לחלוטין מן האנושות
כולה, להקים קבוצה של לוחמי אור.
בקרוב יבוא החורבן. מלחמת העולם השלישית - והקטלנית ביותר. שאף
אחד לא יודע את סופה. כי מרוב שנהיה כל כך "חזקים" וממוצע
החיים "גדל" מ - 35 שנה ל- 80 שנה, ואנחנו לומדים "לשלוט"
בטבע, ו"לשלוט" בעצמנו, ולהקל לעצמנו על החיים, אז בסוף אנחנו
לא שולטים כל כך בעצמנו, והטבע כבר הרים ידיים מזמן. וכל מה
שפיתחנו בסופו של דבר יבוא נגדינו. כל הטכנולוגיה והתחכום שאנו
כל כך מתפארים בהם - הם האלה שיביאו את מלחמת העולם השלישית
(שלוש זה מספר מנצח)- והם האלה שאנשים גם יריבו עליהם - וגם
ישתמשו בהם כנגד עצמם. וזאתי תהיה המלחמה (מלחמה שלנו עם
עצמנו, לא עם אף אחד אחר) הקובעת, והפינאלית - שתחריב את
האנושות כולה. ועל כל האושר הרגעי שלנו, נשלם בסבל תמידי,
בעצב, במוות, ובסוף - בחורבן.
ואנחנו בינתיים - נעשה מה שעושים כולם באנושות כיום -
בטלויזיה, בתקשורת. ננתח את המצב, את ה "מציאות" המדומה בהחלט,
נפתח אסטרטגיות, נשק יותר יעיל, יותר מתוחכם, יותר הרסני.
נבזבז תזמן בללמוד את האסטרטגיות האלה, ללמוד איך להפעיל את
הנשק - המתוחכם וההרסני, נתאמן בו 24/7, ובסוף נגיע לרגע האמת
- ונשמיד את עצמנו: או אותנו אישית, או חלק מאיתנו, חלק
מהאנושות.
ויהיה פוליטיקה, ויהיו דיונים חשובים, עם אנשים בעניבות וג'ל
בשיער, מסיכה של רצינות, ובטחון שיודעים הכל. ו"הם" - האנשים
שהוכיחו שהם הכי פלצנים, הכי מוכנים "להקריב" את עצמם
(Literally) (כלומר לתת את כל חייהם על מנת להתמקצע וללמוד -
ולא להשקיע בדברים אחרים) למען ה"טכנולוגיה", ולמען ה"טקטיקה"
- בעלי הכי הרבה נסיון בלהרוג, ולהרוס - יקריבו את עצמם למען
"האנושות כולה" - הם יחליטו - על גורל כולנו, והם יהרסו. יהרסו
אותנו.
ואז יהיו תחקירים, על מי ולמה, ושוחד, והסברים, ושקרים,
ואיכשהו כמה אנשים יכנסו לכלא, ורוב האנשים יתחמקו, כאילו לא
קרה כלום.
והעולם? ימשיך להתקיים.
וכל זה - כל הבלגן הזה - הזמן המבוזבז הזה - האנרגיות המיותרות
האלה של האנושות כולה - כל זה - במקום לעשות את הדבר הנכון.
לקחת נשימה ארוכה - ולעצור.
ולפתוח את העיניים.
קיבינימט!
לפתוח את העיניים!
ולהבין.
שזאת לא הדרך. שאנחנו כולנו, אנושות אחת. ערבים יהודים
אמריקאים וייטנמים, סינים, אינדיאנים, אפריקאיים ואסקימוסים.
כולנו אנושות אחת. ואדם צריך לחיות בצניעות, בהבנה, ובשלום עם
שכניו. ואם אנשים לא מסתדרים, אז מתרחקים, נפרדים - אבל מכבדים
אחד את השני. ומתעוררים.

מתעוררים מן החלום שאליו נקלענו - או יותר נכון - הסיוט.
שאנחנו כל כך מתמכרים אליו, כל כך ממשיכים לרצות אותו,
להתעניין בו. במקום שהעינים שלנו יהיו מכוסות, עיוורות,
מסנוורות, להוריד את כל המחסומים - ולפתוח את העיניים. גדול
גדול. כך שיהיה אפשר להסתכל פנימה, וגם החוצה. ולראות את
העולם. העולם שלנו.
לו לא אכפת. הוא ימשיך להתקיים. העצים, וההרים, והשמיים,
והאבנים. אבל אנחנו - אנחנו נסבול. כל כך נסבול על הכל.
האנושות סובלת. לא אף אחד אחר.




ויום אחד נפתח את העיניים, וננשום את האויר - לפני שכבר לא
יהיה אפשר, וברגע אחד - נשכח הכל. כל מה שאנחנו יודעים, כל
מה שלמדנו, כל מה שהחדירו לנו למח הכה קטן והכה כל יכול שלנו,
ופשוט נתחיל מ- 0.
ואז, נסתכל על הבן אדם הראשון שנפגוש, ונביא לו חיבוק. חיבוק
גדול, חיבוק אמיתי. ונאהב אותו, כמו שבחיים לא אהבנו, כי הוא
חלק מאיתנו - חלק מהאנושות.
וזה יהיה הדדי. וזה לא משנה אם זה מישהי שעכשיו הרג את אח שלי,
או אתמול גנב לי 100 שקל, או הוא אוהב מיץ לימון ולא אפרסק -
או שהוא השתין לי בתוך הבית. כי אני - והוא - לא יודעים את זה.
מחקנו הכל. ואז ישאר היצר הכי טבעי - והכי בסיסי שלנו - לבני
האדם. היצר הכי חיובי - שמביא רק טוב - וזה היצר לאהוב.
גם ככה, וגם ככה - לעולם לא אכפת. הוא ימשיך להתקיים - לנצח.
השמיים יהיו, והשמש תזרח, ההרים יעמדו, והנחלים יזרמו.
אבל אמא אדמה, אוהבת אותנו. ואכפת לה מאיתנו. והמצב לא יכול
להמשיך כך -
פשוט לא.
סוף העולם, קרב - אלא אם כן נמהר - ונעשה RESET להכל. כי אם לא
נעשה את זה מתוך בחירה, זה יכפה עלינו. ואז התוצאה לא תהיה
אהבה.
אף אחד לא יודע מה התוצאה תהיה אז...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בכל פעם שאתה
כותב סלוגן, אתה
משתתף בניסוי
כימי על המוח
שלך!
רוצה להשתתף
בניסוי?
רוצה להשתתף
בניסוי?
רוצה להשתתף
בניסוי?
רוצה להשתתף
בניסוי?
רוצה להשתתף
בניסוי?
רוצה להשתתף
בניסוי??


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/11/03 13:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יובל בארי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה